"כלום לא משנה. אם ציור נבזז, נחזיר אותו"
"כלום לא משנה. אם ציור נבזז, נחזיר אותו"
במכתב שהגיע למוזיאון תל אביב נכתב שציור באוסף שלו שייך למשפחת האספן היהודי גרמני רודולף מוסה, ונבזז ממנו על ידי הנאצים. אף שהציור “מחושך לאור" הוא מהחשובים באוסף, ואף שהחוק עמד לצדם, במוזיאון החליטו להשיב את היצירה לבעליה, ולבסוף קנו אותה. “החשש הכי גדול שלי הוא להחזיק יצירות שנגזלו מיהודים בתקופת השואה“, אומרת האוצרת נועה רוזנברג
השבת יצירות אמנות שנבזזו בתקופת השואה — נכון לעכשיו בעולם מדברים על כ־600 אלף יצירות אמנות וחפצים שונים המוגדרים כאמנות שנשדדה או רכוש ללא בעלים — היא אחד הנושאים היותר מורכבים שאיתם מתמודדים מוזיאונים בעולם. בישראל זה עוד יותר מורכב היות שהגוף הממלכתי היחיד שטיפל בזה בעבר, החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי שואה, נסגר לפני כארבע שנים ״וזה העמיד אותנו בפני שוקת שבורה״, אומרת נועה רוזנברג, אוצרת לאמנות מודרנית ואמנות אירופית במאות ה־16 עד ה־19 במוזיאון תל אביב, ״מכיוון שפעולה כזו של התמודדות עם דבר שהוא לאומי, מצריכה ייצוג משפטי פרטיקולרי, כוח אדם, ותקציב, שאין לנו״. וכך רוזנברג, ביחד עם סופיה בארי ליפשיץ, עוזרתה, מצאו את עצמן מתפקדות כבלשיות אמנות בארבע השנים האחרונות, בעקבות תביעת השבה שהוגשה לראשונה למוזיאון בנוגע לאחת התמונות החשובות באוסף האמנות המודרנית: ״מחושך לאור״ מ־1874 שצייר יוזף ישראלס, צייר יהודי הולנדי מאסכולת האג, מחשובי האמנים ההולנדים במחצית השנייה של המאה ה־19.
״זה התחיל במסמך של 30 עמודים שהגיע אלינו לפני כארבע שנים מהאוניברסיטה החופשית בגרמניה שעוסקת במוצא של היצירות שנבזזו״, מספרת רוזנברג. ״כלומר, ה’פרובננס’, קורות חיי היצירה, מהשנייה שעזבה את הסטודיו של האמן. במסמך נכתב כי הציור היה שייך לאוסף משפחת מוֹסֶה מברלין. רודולף מוסה, אבי המשפחה, היה אספן ומו״ל של עיתון שמאל רדיקלי, שיצא נגד המשטר. ברגע מסוים הוא הבין שמשפחתו בסכנה והספיק למכור כמה יצירות אמנות כדי שיוכלו להימלט. הם ברחו במהירות האפשרית לשוויץ והשאירו את ביתם מאחור עם כל מה שהיה בו. דבר ראשון, הנאצים השתלטו על הוצאת העיתון והפכו אותו מעיתון של שמאל לעיתון של המפלגה וב־1934 הם העמידו למכירה את כל תכולת הבית באמצעות בית המכירות לפקה, ששיתף פעולה עם הנאצים. יש לנו אפילו קטלוג של המכירה״.
איך בודקים אם אכן מדובר בציור הזה?
“במקרה הזה היו לא מעט מסמכים מאמתים. על גב העבודה הופיעה חותמת של בית המכירות. הציור הופיע בקטלוג המכירה המדוברת וגם בתצלום ישן שנעשה בבית המשפחה. באוניברסיטה בגרמניה ביקשו מאיתנו שנשלח את כל המסמכים שיש לנו בנוגע לקורות של היצירה וגילינו שאין לנו עליה כלום. פה חשוב להדגיש, אין בלבנו שום דבר כנגד תורם היצירה שתרם אותה בתום לב לטובת הציבור״.
מהמחקר עולה כי היצירה נעלמה ל־60 שנה והופיעה מחדש במכירה פומבית של בית המכירות בונהמס בלונדון ב־1993. כעבור חודשים ספורים הוצעה שוב במכירה פומבית של סותבי’ס בניו יורק. באותה שנה נרכשה היצירה על ידי מאיר שטרן, בעל גלריה שטרן בתל אביב, בעצמו ניצול שואה, מידי אספן פרטי. שטרן מכר אותה לאספן מוטי רובינשטיין, שתרם אותה למוזיאון תל אביב ב־1996. מאז הוצג הציור בכמה תערוכות בארץ ובחו״ל.
״צריך להבין שעל פי אמנת וושינגטון ואמנת טרזין (שקובעות כללים להתנהלות מוזיאונים בנוגע ליצירות ופריטי אמנות שנבזזו בתקופת השואה — ד”ג), המוזיאונים לא מחויבים להחזיר יצירות״, מוסיפה רוזנברג. ״עורך הדין של משפחת מוסה ציין מדינות שהם פנו אליהן, כמו גרמניה וצרפת, ואפילו לא קיבלו תשובה, ובמצב הזה אין מה לעשות”.
בשנה שעברה ישבו טניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית המוזיאון שהובילה את המהלך, דורון רבינא, אז האוצר הראשי, ורוזנברג. “גיבשנו עמדה שלא משנה באיזו יצירה מדובר, חשובה ככל שתהיה, ברגע שאין ספק כי היא נבזזה — אנחנו מחזירים אותה או מוצאים פתרון צודק והוגן שבו כל הצדדים יהיו מרוצים״.
מה זה אומר?
“יש אינספור פתרונות. הרבה תלוי במה רוצים יורשי האוסף הנבזז ובאיזו יצירה מדובר. יכול להיות שהם יגידו, ׳בסדר, זה כבר שלכם, אבל תכתבו בקרדיט שהיצירה היתה שייכת בעבר לאוסף אחר ואת הסיפור שלה׳. זה יכול להיות גם ׳לא, תחזירו את היצירה׳”.
רוזנברג מספרת שהנטייה הטבעית של המוזיאון היתה להשאיר את הציור אצלו. “היא מרכזית באוסף האולד מסטרס, יש חשיבות לכך שהיא נוצרה בידי אמן יהודי ועל אחת כמה וכמה עכשיו כשישנו הסיפור המדהים הזה מאחוריה. זה גרם לנו להבין את הערך התרבותי הרב שבו יצירות ספוגות. החלטנו להציע ליורשים לקנות אותה״.
היצירה נשארה במוזיאון תמורת סכום שאותו רוזנברג לא חושפת, ״הסכומים פה לא מעניינים, תרשמי כמה עשרות אלפי פאונדים״. מחצית שילם המוזיאון באמצעות קרן ששוחררה במיוחד למטרה זו ומחצית על ידי האספן רובינשטיין, שתרם את הציור למוזיאון מלכתחילה. בימים אלו נחתם חוזה הרכישה. העבודה עצמה מוצגת באוספי האמנות המודרנית ולצדה, בתוך ויטרינה, מופיע הסיפור כולו.
הסיפור הזה, על פי רוזנברג, גרם למוזיאון לראות באור חדש את האוספים שלו ולהבין שעליו לבדוק את כל אותן יצירות באוסף שנוצרו עד 1945 ולא ידוע מה מוצאן. ״יש לנו אלפי יצירות אמנות באולד מאסטרס וקרוב ל־4,000 באמנות המודרנית. רובן נתרמו למוזיאון ישירות על ידי אספנים יהודים שברחו מגרמניה, ולכן אנחנו יודעים שהן לא נבזזו, אבל אלה שלא, צריך עכשיו לשבת ולחקור״, היא אומרת.
״מכיוון שהמדינה לא מטפלת בזה ולמוזיאון אין תקציב יש לנו מתנדבת אחת, עליזה פדובנו־פרידמן, שהיתה ראש מחלקת רגיסטרציה ויצאה לגמלאות. היא מכירה היטב את האוסף ויום בשבוע היא יושבת ובודקת יצירה יצירה. כתוצאה מכך אנחנו גם לא מקבלים עכשיו יצירות מאספנים שלא מגיעות עם תיעוד, עד שלא מתבצע מחקר מלא. זה דבר חדש שתורמים נתקלים בו״.
יצירות חשודות נוספות לא התגלו בינתיים באוסף אך לפני שנה הגיעה שוב תביעת השבה ממשפחת מוסה, הפעם בנוגע לשני גובלנים שנתרמו למוזיאון על ידי משפחה מבריטניה ב־1971, לרגל חנוכת הבניין המרכזי (שהחודש חוגגים לו 50 שנים). אלה שני גובלנים גדולי ממדים מהמאה ה־18 שמתארים את יציאת מצרים והיו תלויים במשך שנים במבואת המוזיאון, עד שהוחלפו ביצירתו של רוי ליכטנשטיין ב־1989.
״במקרה הזה האימות היה פחות מובהק״, מספרת רוזנברג. ״כי הצילום האחרון של הגובלנים בבית המשפחה הוא מ־1932 והם לא מופיעים בקטלוג המכירה. בגדול, המוזיאון היה יכול לטעון שהם נמכרו ב־1933, לפני עליית הנאצים לשלטון. אבל מכיוון שלא הצגנו את הגובלנים האלה מאז 1989, והם יוצאי דופן באוסף — המוזיאון לא עוסק בתקופה הזו — החלטנו פשוט להחזיר אותם למשפחה״.
רוזנברג מאמינה שככל שיעלו יותר אוספים מוזיאליים לרשת, כך יהיו יותר תביעות השבה. ״ככל שהמוזיאונים יותר חושפים את עצמם, כך יש סיכוי שמישהו יראה יצירה ויגיד ׳אה, זה היה בבית של סבתא רבתא שלי״.
אז אולי טוב שהמוזיאון עוד לא העלה את אוספיו לרשת?
“ראשית, 90% מתכולת האוסף כבר נחקרו ויודעים מה המוצא של היצירות. ושנית, מבחינתנו החשש היותר גדול זה להחזיק יצירות שלא כחוק, יצירות שנגזלו מיהודים בתקופת השואה”.
