אינפוזיה של עצב: על הסרט "אסיה"
אינפוזיה של עצב: על הסרט "אסיה"
הסרט עטור הפרסים יוצר דיוקן חזותי עדין, אבל הוא לוקה בהחלטות דרמטיות מקוממות ומאכזבות
נסו לנחש איזה סרט מסתתר מאחורי התקציר הבא: יצירת ביכורים של בוגר או בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל, שמספרת על אם חד־הורית שעובדת משמרות ארוכות ומתישות כאחות בבית חולים ומתחילה רומן עם אחד הרופאים שם, ולכן אין לה זמן להיות שם בשביל בתה המתבגרת, שמתייחסת אליה בכעס ובניכור.
אם לחצתם על הזמזם וצעקתם ״כנפיים שבורות״ של ניר ברגמן, הייתם צריכים לחכות למשפט הבא שבו יוזכר שעלילת הסרט מתרחשת בירושלים, ולא בחיפה. זה התקציר של ״אסיה״, סרט הביכורים של רותי פרי־בר, שהגיע השבוע לבתי הקולנוע בישראל אחרי שזכה בתשעה פרסי אופיר, בהם לסרט הטוב ביותר, לשתי השחקניות, לצילום ולמוזיקה, ושזכה בפרסים גם בפסטיבל טרייבקה בשנה שעברה.
למרות המניפולציה שלנו להשוות אותו ל״כנפיים שבורות״, אין בין השניים האלה קשר אמיתי מלבד נקודת מוצא עלילתית. ההמשך שונה לחלוטין. ההשוואה רלבנטית בעיקר כדי לראות איך שני סרטים עם נקודת מוצא דומה בוחרים סוף שונה לחלוטין עבור הדמויות, ועבור הקהל. בעוד הסרט הוותיק השתמש בסיטואציות עצובות ורפואיות כדי לספר סיפור מעודד ואופטימי על התבגרות והשלמה, ״אסיה״ הוא סרט שמחבר את צופיו לאינפוזיה תוך־ורידית של עצב משתק שקשה לשאת.
זה סיפורן של אם ובת. ויקה (שירה האס) היא הבת ואסיה (אלנה איב) היא האם. ויקה, שנראית בתחילה כתיכוניסטית רגילה שמנסה לפרוק עול כדי למשוך את תשומת לב אמה, חולה במחלה ניוונית שהולכת ומידרדרת. אבל שם הסרט, ״אסיה״, רומז לנו שדרמת המחלה הזאת היא דווקא סיפורה של האם, שבתוך ניסיונותיה לתפקד בעבודה ולחיות חיים רגילים לצד כל הקושי, היא גם מנסה למצוא לבתה אהבה ראשונה, ואז להקל עליה מייסורי המחלה שגורמת לה בהדרגה לאבד את עצמאותה.
בעוד כל החלטותיה התסריטאיות והדרמטיות של פרי־בר קוממו ואכזבו בפשטנותן, אי אפשר להתכחש לעובדה שיחד עם הצלמת המוכשרת שלה, דניאלה נטוביץ, היא הפכה את חייהן של ויקה ואסיה לדיוקן חזותי עדין ויפה. פרי־בר ונטוביץ׳ ממסגרות את שתי הדמויות תחילה בנפרד אבל בהדרגה ביחד, כשהן מצולמות מול הנוף הירושלמי, כיחידה מלוכדת אחת שדחוקה לפינה, כשהעיר אמורה להעניק להן חסד, אבל לשווא. המבע העדין בצילום ובמוזיקה ניצב בניגוד מוחלט לייסורים שפרי־בר בוחרת להעביר את הגיבורות שלה. וכך, סרט שמעמיד פנים שהוא הומני וחומל, הופך בעצם לסרט מכאיב על אם לא תפקודית, שכל הזמן מוותרת על הבת שלה. גם כשהיא סוף סוף מנסה להיות שם בשבילה ולהושיע אותה, הבחירה שלה היא עדיין כזאת שגורמת לנו (או לפחות לי) לתהות האם זו באמת אהבה.
זה החלק הטריקי בכתיבת ביקורת סרטים: הטון אובייקטיבי והתוכן סובייקטיבי. כי בחיצוניות, ״אסיה״ הוא סרט שהבחירות האמנותיות בו יפות, והרגעים שבהם פרי־בר מעניקה לדמויות הארציות שלה מעט פיוט קולנועי, שמרומם אותן מעל קושי חייהן, אכן נוגעים ללב. אבל העולם שפרי־בר מייצרת לגיבורותיה עושה חשק לצרוח בעצבים אל המסך ועל הדמויות, שבכל רגע עושות את הבחירות הכי אומללות, וכך הסרט רק הולך ושוקע. פרסיו הרבים מוכיחים שיש למציאות הזאת קהל מעריצים רב ואולי תבחרו להקשיב להם, אבל התוכן הסובייקטיבי של הטור הזה מבקש מסרטים שיצילו את הדמויות המופיעות בהם ולא יפקירו אותן.
