"רציתי להיות זרה בארצי": האמנית נורית ירדן בתיעוד ישראלי יוצא דופן
"רציתי להיות זרה בארצי": האמנית נורית ירדן בתיעוד ישראלי יוצא דופן
שלוש פעמים בשנה נוסעת האמנית נורית ירדן ליישוב שאינה מכירה ונמצאת בו שבוע. היא מצלמת את המקום ומראיינת את תושביו. התוצאה מפעימה ומפתיעה: בערד הבינה שבלי רוסית אי אפשר להסתדר בסופר ובמעלות הסבירו לה עד כמה שמאלנים מתל אביב לא מבינים כלום בדו־קיום. "חשבתי שיציגו לי פסאדה, אבל אנשים אומרים את האמת"
לפני שבע שנים, ב־2015, יצאה האמנית נורית ירדן לפרויקט צילומי חדש, ״שהות״, שמטרתו לצלם את כל סוגי ההתיישבות בארץ, מכל המגזרים. איזה רעיון פשוט מצד אחד ומאתגר מצד שני: להכיר את הארץ ואת האנשים שחיים בה דרך צילום. "להיות זרה בארצנו", כפי שהיא מגדירה זאת.
״במקור, רציתי להכיר את החברה שאני חיה בה. זו היתה נקודת המוצא שלי״, מספרת ירדן. ״חשבתי שרק אנשים במרכז, כמוני, לא מכירים את הארץ. אבל זה לא נכון. אנשים בדרום לא מכירים אנשים בצפון ובקיצור אף אחד לא מכיר כלום מאף אחד״.
קל לזהות את כתב היד של ירדן מצילומיה, שאחד הדברים המאפיינים אותם הוא הפיכת הבנאלי ליפהפה, בין שזה בצילום מגרש כדורגל בין חומותיה של עכו העתיקה, ובין שצילום הבריכה של ענת במושב מעלה גמלא או השיכונים במצפה רמון. עד עתה צילמה ב־13 מקומות, ולפי החישוב שלה נותרו לה עוד כשש שנים לסיים את הפרויקט.
העיקרון פשוט: שלוש פעמים בשנה היא נוסעת ליישוב שאינה מכירה ושוהה בו שבוע. החיבור למקום נעשה באמצעות איש קשר, שעוזר לה למצוא מקום לינה ומקשר אותה עם פעילים חברתיים מקומיים. בשלושת הימים הראשונים היא מקיימת איתם שיחות, לומדת על המקום, וכותבת יומן עם ציטוטים, שאחר כך מופיעים לצד הצילומים, ובשאר הימים מצלמת.
ירדן פועלת במסגרת ז׳אנר הצילום הטיפולוגי: איסוף מידע, סיווג, מיון ולבסוף השוואה, כדי לייצר מין האחדה, עם נראות מחקרית ובאותה נשימה מלאת חיים ויופי, אופטימית כמעט. אך מי שמכיר את ירדן, פעילה פוליטית, אקטיביסטית, הפעילה שנים במחסום ווטש, יודע שתחת השקט והיופי הזה נמצא המבט על אנשים, חברה ופוליטיקה, ואלה באים לביטוי בציטוטים המלווים את הצילומים שהם חלק בלתי נפרד מהסדרה:
״הממשלה מייבשת את ערד כלכלית ולכן הרבה תושבים עוזבים את העיר. תראי כמה שלטים למכירה תלויים על הבתים ברחבי העיר״ (ערד), או ״המדיניות הרשמית של הקיבוץ היא שאנחנו לא מתנגדים לחזרתם של הפליטים מבירעם לכפר, אבל את האדמות שאנחנו מעבדים לאורך השנים, לא נוכל להחזיר״ (קיבוץ ברעם), או ״יושבים בתל אביב שמאלנים שלא מכירים אף ערבי, וכאן חיים מצביעי ליכוד בדו־קיום אמיתי ושלם עם הערבים״ (מעלות תרשיחא).
״הציטוטים מאפשרים לחשוף את כל המורכבות של החברה הישראלית וההיסטוריה הפצועה שלה, וגם דברים טובים״, אומרת ירדן. ״בגלל שפגשתי פעילים חשבתי שהם יציגו פסאדה, כאילו הכל נהדר אצלנו, אבל לא — אנשים אומרים את האמת״.
הפרויקט חושף דברים שעומדים בניגוד למה שאנחנו חושבים על המקומות שרובנו לא נגיע אליהם?
"לגמרי. רוב המקומות שהייתי בהם, חוץ מאילת ועכו, אלה מקומות לא מתוירים בכלל, שאין בהם מקומות לינה מסודרים. לאילת נסעתי במיוחד, מכיוון שאף על פי שזה מקום מתויר, זה מקום שאנחנו לא באמת מכירים, אלא רק את האזור של המלונות. בשביל רוב הישראלים שלא גרים באילת אין חיים באילת: נהג מונית שפגשתי סיפר לי שתיירים חושבים שהוא מתגורר שם במלון. בכלל, אני מגלה בנסיעות האלה מושגים ונושאים שהם ספציפיים למקום״.
למשל?
"באילת המשפט שחזר על עצמו היה שאי אפשר להיות ספונטניים. כתושבת תל אביב, זה משהו שבכלל לא חשבתי עליו: הם לא יכולים לקפוץ לראות את הילדים שלהם, או סתם לנסוע למרכז או לצפון. חלק מהם דיברו על הארץ ועל אילת כאילו אלה שני מקומות נפרדים, הם מרגישים מנותקים מהמדינה. כשחיפשתי מקום בעוטף עזה, יעצו לי לפנות למתווכים. פתאום ראיתי שכל ההצעות זה 'עם ממ״ד' או 'בלי ממ״ד' ובהתאם המחיר.
״דבר נוסף שעלה בפרויקט הוא תחושת הזרות. אנחנו בדרך כלל מסכימים להיות זרים בחו״ל אבל זה מעניין להיות זר במדינה שלי. למשל, לצערי אני לא דוברת ערבית, כך יצא שבשהות שלי בעוספיה, בשפרעם ובעכו לא הבנתי מה מדברים סביבי. בערד, שיש כ־40% עולים מרוסיה, יש סופר ענק במרכז המסחרי, אין בו מילה אחת בעברית וגם אף אחד לא מדבר את השפה. רציתי לקנות משהו ואף אחד לא יכול היה לעזור לי״.
מה עם התנחלויות? ערים חרדיות?
"באחת ההרצאות שעשיתי על הפרויקט שאלו אם אגיע לשטחים, אמרתי שבעיקרון כן ואז עלתה מישהי ואמרה לי שהיא מאפרת, אז שם אשהה בנובמבר. בשבילי זה הארד קור וזה יהיה מאוד מאתגר. אבל זה כל הרעיון — לפגוש את האחר ממני, כמה שיותר. בשבילי קיבוצניק זה אחר ומושבניק זה אחר ועיירת פיתוח זה אחר ושטחים זה בטח אחר. גם ביישוב בדואי עוד לא הייתי ועכשיו נוצר לי קשר עם מישהו ברהט״.
קצת מלחיץ שם עכשיו.
"הכל מלחיץ. חיפשתי בגוגל יישוב ערבי שלא יורים בו. מצאתי שבשפרעם יש הכי פחות יריות ונסעתי לשם. עכשיו נרצחה שם בחורה. גם הייתי בכפר עזה, שם יש סוג אחר של ירי".
את בעצם תיירת?
“לא הייתי קוראת לזה כך. אחרי שעות שאני משוחחת עם אנשים על המקום, אני כבר לא תיירת בו. זה משהו בין לבין, קצת יותר מורכב. יש משהו במפגש שגורם לי להרגיש שאכפת לי מהמקום, אולי תחושה שהיתה פה פעם, בישראל הקטנה, היינו יותר נגישים אחד לשני. התרחקנו. בעצם כל הפרויקט הזה הוא איזה ניסיון לקרב במקום להרחיק. ב־20 השנים האחרונות הפוליטיקה והחברה מכוונות לזה שנרצה להיות רק עם שכמותנו, רק עם דומים לנו, אפילו פייסבוק עושה את זה ומייצר השטחה. אבל בכל מקום יש אנשים מדהימים. אני חושבת שאנחנו לא כל כך מקשיבים והפרויקט הזה קצת מרחיב את הנרטיב, הוא מאפשר להיות יותר פתוחים וגם לשמוע״.
