בילי כבר לא קיד: המופע החדש של בילי אייליש פשוט לאבלי
בילי כבר לא קיד: המופע החדש של בילי אייליש פשוט לאבלי
בילי אייליש מופיעה לראשונה בארה"ב כבגירה, בלי אבא ואמא מאחורי הקלעים ובלי אחיה ושותפה פיניאס לצידה. יאיר רוה, אולי המעריץ הכי מבוגר בקהל, ראה אותה בניו ג'רזי ונשבה בקסם המוזיקלי והבימתי ובכוח השקט שלה
על הבמה מולי עומדת אשה צעירה בת 22, שכבר זכתה פעמיים באוסקר. למעשה, היא האדם הצעיר ביותר אי פעם שכבר זכה בשני פרסי אוסקר. זאת בילי אייליש, בהופעה חיה באולם ההוקי של הניו ג'רזי דווילס בניוארק. ולמעשה היא לא עומדת לרגע, היא נמצאת כל הזמן בתנועה: רוקדת, קופצת ועושה ספרינטים מסביב לבמה. בהמשך הערב היא תעשה ספרינטים גם בין קהל מעריציה.
זה סיבוב ההופעות העולמי החמישי של אייליש מאז 2018, ובכל סיבוב האולמות שהיא מופיעה בהם הולכים וגדלים. עוד לא אצטדיונים — היא עדיין לא טיילור סוויפט — אבל ארנה עם 18 אלף איש בניו ג'רזי, או שלושה ערבים עם 20 אלף איש כל פעם במדיסון סקוור גרדן רק מוכיחים שהמניות שלה בעליה.
אעיד על עצמי: אחרי שני אלבומים (ושני אי.פי) שבהם העניין שלי באייליש נבע מהרצון שלי להתחבר לגיבורות התרבות של הבת שלי, יצא במאי האלבום המלא השלישי שלה, "Hit Me Hard and Soft", שגרם לי לראשונה להקשיב לה גם על דעת עצמי. אם בתחילה חשבתי שהיא איזו תופעת פופ מוכשרת אך טריוויאלית, מישהי עם תאריך תפוגה קצר מועד, האלבום השלישי גרם לי להקשיב לה ביתר רצינות. בין לבין, אייליש ואחיה, שותפה לכתיבה ולהפקה, כתבו את שירי הנושא ל"למות ביום אחר" בסדרת ג'יימס בונד ול"בארבי" וזכו עליהם באוסקר.
האלבום החדש מכיל גם מוזיקה אלקטרונית מפתיעה באפלוליותה, גם המנוני דאנס וגם לפחות בלדת אהבה ענקית אחת, מהסוג שאדל היתה משלמת מיליונים כדי לבצע, ואייליש מוותרת בה על הרגיסטר המלחשש שלה ופותחת מבערי שירה אימתניים — והוא הכרזת העצמאות של אייליש. היא כבר בת 22, זה סיבוב ההופעות הראשון שלה באמריקה שבו מותר לה לשתות אלכוהול, והיא רוצה לקבל את ההחלטות שלה לבד. על הבמה היא מספרת שזה סיבוב ההופעות הראשון שלה שבו הוריה לא מלווים אותה בדרכים. וההפתעה היותר גדולה — גם פיניאס, אחיה, לא על הבמה. "הוא עדיין השותף שלי והחבר הכי טוב שלי בכל העולם, אבל בסיבוב הזה יש לי להקה", הבהירה אייליש לקהל. אפשר להתחיל להריץ ספקולציות האם הצמד הזה, האחים לבית אוקונל, בילי ופיניאס, מתקרבים לסוף דרכם המשותפת. פיניאס, מצידו, הוציא אלבום סולו החודש, ויום אחרי הופעתה של אייליש בניו ג'רזי הוא הופיע במועדון אנדרגראונדי קטנטן בוויליאמסבורג, ברוקלין. אבל בזכות העובדה ששני האחים היו באותו אזור חיוג, פיניאס בכל זאת עלה ללוות את אחותו בשני השירים האחרונים בניו ג'רזי. המשפחה התאחדה.
"זו הפעם האחרונה שאבקש מכם להיות בשקט", אומרת אייליש לקהל. ואני, בגיל של הוריה, רואה לא רק את השליטה שלה בקול ובאלקטרוניקה, אלא גם בכריזמה
זו היתה הופעה מפתיעה בתחכום וביצירתיות שבה, על במה שבנויה כולה מאור עם רצפה שעשויה ממסכי לד, כל שיר מאופיין בצבע אחר. בילי, על הבמה, עם גופייה שגדולה עליה ב־20 מספרים, של קבוצת הכדורסל של ניו ג'רזי (הקהל השתגע מהמחווה), עם שיער אסוף בקוקייה, שנזרקה עד סוף הערב אל המעריצות. עם כל הרצון שלי לראות באייליש יוצרת בוגרת, כזו שמתאימה גם לגילי, רוב הקהל שעטף אותה היה של נערות ונשים צעירות, דור שמביע את התלהבותו מביצוע רק באמצעות צרחות.
השירה של המעריצים מטביעה לא פעם את קולה השקט של אייליש, שלעיתים משתמשת בקול הקהל ככלי נגינה, עם פזמון שהיא מחלקת בין צידי האולם, או — ברגע מופתי אחד — הבקשה שלה לקבל מהקהל הרועש, דקה אחת של דממה. זה היה מופלא לצפייה: אייליש מתיישבת במרכז הבמה ועושה לקהל "שששש...". היא רוצה להקליט רצף של פראזות קוליות שישוכפלו בלופר, כפתיח ל"When The Party's Over", ליצור המחשה חיה לאופן שבו הקליטה את השיר בחדר השינה שלה בבית הוריה. אבל לשם כך היא צריכה דממה. והקהל מציית ולרגע נדיר נופל שקט בארנה. "זו הפעם האחרונה שאבקש מכם להיות בשקט", היא אומרת ואז מוסיפה "עוד רגע אבקש מכם לחזור לצרוח". ואני, בגיל של ההורים שלה, רואה לא רק את השליטה שלה בקול ובאלקטרוניקה, אלא גם בכריזמה.
הקהל, הוא אכן, שחקן משנה אקטיבי מאוד עבורה. אז הנה טיפ למי שמתכננים להגיע לאחת ההופעות הבאות של אייליש: אם תצליחו לעמוד בשורה הראשונה מסביב לבמה המרכזית תזכו ממנה להיי פייב. כי ברגע שבו אייליש מסיימת לשיר את "All I Ever Wanted" היא יורדת מבמה אחת ורצה דרך הקהל שלה אל במה אחרת ובדרך מחלקת כיפים. ואז היא מתיישבת ליד פסנתר חשמלי, מחטאת את ידייה באמצעות בקבוק אלכוג'ל ומתחילה לנגן לבד את "Lovely".
בשנה שעברה ראיתי את הנשיונל בהופעה חיה במדיסון סקוור גרדן, ואת הסולן מאט ברנינגר מושך מיקרופון ארוך, ויורד לטייל למרגלות הבמה. עוד לפני כן ראינו בארץ את ניק קייב מטפס אל הקהל בהיכל מנורה ומאפשר לצופים ולחבק אותו. אנחנו רגילים לזה שזמרים ושחקנים זקוקים לתשואות הקהל כדי להרגיש סיפוק והערכה, אבל בזמן האחרון קשה להתעלם מכך שיש זמרים המופיעים באולמות ענק וזקוקים לא רק למחיאות הכפיים אלא גם למגע הידיים של המעריצים. אולי כדי להפוך את החוויה הזאת, של תקשורת בין אמן לקהל, לקצת פחות וירטואלית ומנוכרת. מפורסמים נקראים בעגה העממית "אלילים" וכעת, כמו בתרבויות שמהן נובע הביטוי, הם רוצים לא רק שיעריצו אותם מרחוק — אלא שגם ינשקו אותם.
