מקום ראשון מהסוף: מי יזכה בכבוד להגיע אחרון בטור דה פראנס
מקום ראשון מהסוף: מי יזכה בכבוד להגיע אחרון בטור דה פראנס
לצד המנצחים האגדיים של הטור דה פראנס מוענק פרס הפנס האדום למדווש שמגיע אחרון במרוץ. זה קרב יצרי שלעתים מזכה את המנצח בו בתהילה לא פחותה מזו של המדווש שחצה ראשון את קו הגמר
בשבת האחרונה זינק קיילב יואן למרוץ טור דה פראנס נוסף בניסיון לפצות על השעות האומללות האינסופיות שחווה על האוכף אשתקד. אולי תהיה זו גם הזדמנות להוסיף לרזומה שלו עוד ניצחון יוקרתי באחד ממאוצי הסיום שבהם הוא מצטיין, וכך לשחזר תהילת עבר. בשנה שעברה הרוכב האוסטרלי חטף מכל כיוון: מעביר הילוכים אחורי שהתעקם עיכב אותו בשלב השני; דחיקה אכזרית לשוליים בספרינט לקו הסיום בשלב השלישי; ולקינוח, נפילה מכאיבה שהותירה אותו חבול ומובס בסוף שלב 13. ללא חברי קבוצתו הנאמנים, שנחלצו לעזרתו, היה בוודאי פורש. את קו הסיום של הטור בפריז חצה לבסוף כשמיקומו בדירוג הרוכבים הכללי הוא 135— מקום אחרון. קרוב לשש שעות משפילות הפרידו בינו לבין מנצח הטור דה פראנס יונאס וינגגור. "זה היה מתסכל", הצהיר, "אני זקוק כעת לחופשה".
וזה בדיוק מה שיואן קיבל. בעסקה שנרקמה מבעוד מועד בין מארגני המרוץ לחברת התיירות "לאסט מינט", הובטח לרוכבים כי האיש שיגיע למקום האחרון יזכה בחופשה מפנקת בשווי 1,000 יורו. תגמול סמלי על המאמץ האדיר והסבל שלפעמים כרוך בסיום מרוץ מפרך כמו הטור דה פראנס, אך גם המשכה של מסורת ארוכת שנים במפעל הצרפתי המפואר, שמוקירה ומתגמלת גם את האיש ששמו מופיע בסוף רשימת התוצאות.
בטור דה פראנס, מפעל עצום ממדים שנוסד בראשית המאה ה־20, מכונה המעמד הזה Lanterne rouge — "הפנס האדום". זכר לימים רחוקים שבהם אחורי רכבות או כרכרות היו מצוידים בפנסי בטיחות אדומים שהאירו למרחקים. בעבר הרוכב האחרון בדירוג, האיש שהשתרך שעות ארוכות אחרי המובילים, השתמש בפנס כזה כדי לגשש את דרכו בשבילי ההרים הנידחים של האלפים או הפירנאים, ולסמן שהוא במאסף.
ארסן מילושו, מחזיק הפנס האדום הראשון בהיסטוריה של המרוץ הצרפתי (1903), הגיע לקו הסיום בפריז 65 שעות — שתי יממות ועוד 17 שעות — אחרי המנצח. בחלק מהימים שמו של הרוכב הצרפתי אפילו לא הופיע ברשימת מסיימי השלבים כיוון שהגיע שעות ארוכות לאחר שתוצאות המרוץ כבר ירדו לדפוס. ובכל זאת, מאבקו ההרואי לסיים את הטור כבש את ליבותיהם של ההמונים שראו בו גיבור לכל דבר.
כך, המפסידים הגדולים של הטור נהפכו עם השנים לסוג של מנצחים. במרוצים רבים, בעיקר משנות ה־50 ועד שנות ה־80, מיקומם האחרון אף זיכה אותם בפרס שהוא חלומו של כל רוכב מקצוען — הזמנות פתוחות להשתתף במרוצי אופניים יוקרתיים אחרים באירופה. כמובן תמורת תשלום נדיב מצד המארחים וחבילה שכללה פרסום נרחב וסיקור אוהד וחיובי, שלא בהכרח משקף את יכולתם.
לא כולם אהבו את הנוהג. "זה לא מוסיף כלום למרוץ שלנו", התבטא פעם בחריפות ז'אן מארי לבלנק, ממארגניו המיתולוגיים של הטור, כנגד תופעת הפנס האדום. אוהדי המרוץ כמובן חלקו עליו. שכן המלחמה להגיע לקו הסיום, לא משנה באיזה מקום, היא חלק מהאתוס של הטור.
"תמיד נחמד להתחרות בטור, אבל אם אתה או הקבוצה לא מנצחים, זו סתם הרגשה מחורבנת", טוען וים ואנסבנאנט, רוכב עבר בלגי המחזיק בתואר ההזוי הבא: האיש שהגיע הכי הרבה פעמים למקום האחרון בטור דה פראנס (בשנים 2006, 2007 ו־2008). ב־2006 כילה את כל כוחותיו בסיוע למובילי קבוצתו, LOTTO, ונגרר בעל כורחו למקום האחרון. "באותו מרוץ אפילו לא שמתי לב וגם לא היה אכפת לי שאני נע לכיוון המקום האחרון", סיפר, "פשוט הרשיתי לעצמי להידרדר בכל יום עד סוף הדבוקה ולדווש בקלילות לקו הסיום, רק כדי שאוכל לאגור כוח ולסייע למובילים שלנו ביום למחרת. מבחינתי, חלק מהניצחונות שהשגנו באותן שנים נזקפים גם לזכות מה שעשיתי".
את הפנס האדום של 2008 כבר היה לו קשה יותר להצדיק. ואנסבנאנט נתפס בעדשות המצלמות כשהוא עוצר את אופניו בשלב האחרון בשדרות האליזה רק כדי לוודא שאכן יגיע במקום האחרון. זו לא היתה הפעם הראשונה שדבר כזה נראה במהלכו של הטור דה פראנס. לאורך השנים רוכבים נתפסו כשהם מתחבאים בסמטאות, פינות רחוב ואפילו מאחורי עצים כדי לתת למי שמתחרים בהם על המקום האחרון לחלוף על פניהם. הפרסום המסיבי, הכסף הקל, ההזמנות לתחרויות ותהילת הפנס האדום העממית עשו את שלהם.
ב־1976 רוכב הולנדי בשם אד ואנדנהוק נמצא כשהוא מתחבא מאחורי רכב, רק בשביל שיריבו על המקום האחרון יחלוף על פניו. כמה שנים מאוחר יותר רוכב אוסטרי בשם גרהארד שונבאכר הכריז באוזני עיתונאים ש"המטרה שלי בטור דה פראנס היא בכלל להגיע למקום האחרון". התקשורת כמובן סיקרה אותו כל יום ועקבה אחר מעלליו המוזרים שכללו מאבק יצרי ותוסס על המקום האחרון, ממש עד הדקה האחרונה של הטור, מול יריב צרפתי עיקש שרצה גם הוא ליהנות מהילת המפסיד הגדול ביותר, שלעתים מעניקה יותר חשיפה מזו שמקבל מנצח המרוץ.
בעשורים האחרונים מארגני הטור ניסו להילחם בתופעה ולהפחית מחשיבותו של "המפסיד הגדול מכולם" באמצעות מגבלת זמן מקסימלית שבה הרוכבים חייבים לעמוד בכל שלב. משכורות הרוכבים שעלו משנה לשנה הפחיתו גם הן את הצורך של חלק מהם לזכות בתהילה השנויה במחלוקת הפנס האדום. "כיום רוכבים די מתביישים להגיע למיקום הזה", טוען מקס ליאונרד, פרשן ותיק המסקר את התחום, "הם יעדיפו לנסות ולהתגבר על הפציעות, העייפות או כל מצוקה שרק תעמוד בדרכם". מארגני הטור מהמרים שגם חופשה מפנקת לא תספיק היום כדי לקנות אותם.
