צנע, במובן הטוב: ביקור משביע במסעדת שיינע בתל אביב
צנע, במובן הטוב: ביקור משביע במסעדת שיינע בתל אביב
הסביצ'ה לא היה בדיוק סביצ'ה, ולקציצות דגים היה חסר מעט עוקץ, ועדיין "שיינע" היא אחת המסעדות הטעימות והנעימות בתל אביב. צניעותה היא דווקא מיתרונותיה הבולטים
האם אפשר יהיה עדיין לדבר בעתיד על קציצות דגים, מבלי שבזיכרון יעלו אלה של דודי אמסלם ב"מאסטר שף"? אמסלם הפך את קציצות הדגים הביתיות לסמל. סמל למזרחיות חמה ונדיבה אל מול האשכנזיות הקרה והקפוצה. וזה רק קצה הקרחון. בסוף נגיע גם אליהן בביקורנו במסעדת "שיינע", שאוחזת בשם אולטרה־אשכנזי גם כשלשף והבעלים שלה קוראים גבאי. אסף גבאי. שיינע זה יפה ביידיש, למי שאינו יודע, והיא יושבת בלב הרחוב הכי קולינרי בישראל בעשור האחרון: נחלת בנימין שמאכלס את "פרא", "מא פאו", "ברוט", "מן טן טן", "בושוויק", "אריא" ו"מונאר", רשימה חלקית.
ובכל זאת, היא מצליחה להישאר די מתחת לרדאר. היא נפתחה דקה לפני הקורונה ואולי גם זו אחת הסיבות. לי נדמה שאופייה הוא שמשאיר אותה מחוץ ל"דיבור" - שאינו נח לרגע ורובו רעש וצלצולים - על מסעדות תל אביב.
זאת משום ששיינע מצליחה להיות ולהישאר משהו מאוד נדיר בנוף הקולינרי שלנו: מסעדה רגועה. מקום רגוע ונטול דאווין.
אבל האוכל הוא רק חלק מהסיפור. גם בארוחת ערב לפני שנתיים וגם בעסקית הצהריים (עוד עניין נדיר למדי כרגע, מסעדת גורמה שפותחת את שעריה כבר בצהריים ועוד עושה לך מחיר בשעות הללו) נוכחתי במשהו מאוד לא לחוץ ולוחץ, מאוד לא מתאמץ ובעיקר נטול סחבקיות תל־אביבית מעושה שאין מאחוריה כלום. מנומסים כאן אבל בלי לקרוא לך "אחי", נעימים כאן בלי לשאול "מה שלומך?". זה נחמד ומרענן.
2 צפייה בגלריה
קציצות דגים. לא בטוח שמידת החריפות היתה עוברת את השיפוט המחמיר של דודי אמסלם
(צילום: אוראל כהן )
התחלנו בשתי מנות ראשונות של דגים נאים. אחת מהן היא סוג של מנת דגל של שיינע: פרוסות דקיקות וארוכות של מלפפון לא קלוף מגולגלות סביב דג קצוץ גס מתובל בפלפל אדום חריף טרי וכוסברה. זה מוגדר כ"סביצ'ה" אבל זה הכי רחוק מסביצ'ה שאנחנו מדמיינים. אמנם שתי המנות הראשונות היו טיפה'לה יותר מדי מלוחות, ממש בקטנה, אבל זה לא הצליח להפריע. המנה השנייה היתה טרטר (עוד מנת דג קצוץ) של פלמידה אדומה (אחותה המקומית והזולה יותר של הטונה) עם קוביות אננס, אספרגוס, צנון שחור וכוסברה. נהדר. הוא הוגש עם פרוסת לחם קלוי בשמן זית. יופי.
לעיקריות הלכנו על שרימפס קריסטל גדולים על שריונם ברוטב יין לבן, ציר דגים ופטרוזיליה. אלמנטרי. טעים. טעים לאללה. כיף.
ואז הגיעו קציצות הדגים שהוזכרו במערכה הראשונה. הן היו עשויות ממוסר ים והוגשו ברוטב עגבניות סמיך עם טחינה וחלה מאפה בית, קום איל פו - חלה ששימשה את בני הבכור גם לניגוב רוטב השרימפס. היה מספיק ממנה. כמה נחמד.
הקציצות היו מצוינות אבל, קצת אשכנזיות. כלומר, לא מאוד חריפות. כלומר, דודי אמסלם היה בטח צוחק עליהן. לי זה לא ממש הפריע, גם אם הייתי שמח, גם אני, אף על פי שאני "רק" חצי יווני, וגם בצד הזה לא ממש אוכלים חריף - לעוד קצת חריפות. אבל שמחתי על האומץ להגיש קציצות כל כך מאופקות ונעימות.
קינחנו בסוללת מנות אחרונות מופלאות ממש, מעשה ידיה של נטלי, אשתו של אסף גבאי השף. המלצרית טעתה ולכן כיבדה אותנו גם בקינוח שלישי, מה שהפך את זה לסוללה. התמודדנו בגבורה: אננס מקורמל, עוגת גבינה אפויה רכה במיוחד וכדור קרמו שוקולד, בונוס. כששאלנו אם יש תפריט קינוחים, ענתה המלצרית "אני התפריט". מאז אכלתי לראשונה ב”עזבה” בכפר ראמה, לא שמעתי את התשובה הנחמדה הזו. ושם זה היה בעל הבית. כאן אפילו המלצרית מבינה שלא חייבים עוד ועוד תפריטים.
את הארוחה ליווינו בכוס רוזה "מסע ורוד" נהדר של יקב ויתקין וכוס "אטלנטיס" לבן מהיקב היווני המצוין לא פחות ארגירוס מסנטוריני. יין יווני הולך חזק עכשיו בתל אביב. בצדק.
שיינע היא יופי של מסעדה, ביופי של חלל, יפה ומאופק גם הוא.
אם לא מספיק לכם, היכנסו אחר כך למפגש אסי הצמוד, המארח בחודשים האחרונים את קפה מרסנד המיתולוגי שאיבד את משכנו ההיסטורי לטובת בעל בית חמדן מדי. ככה תקבלו גם מוזיאון להנצחת אסי דיין באותו טיול קצר. צהריים תרבותיים.
שיינע, נחלת בנימין 59 (יש גם כניסה מאחד העם 19), תל אביב, 03-5627143, א'-ו' 12:00־15:00, 18:00־24:00
לפני הטיפ
- סביצ'ה מלפפון (על חשבון עסקית הצהריים)
- טרטר פלמידה תוספת- של 12 שקלים
- שרימפס - 110
- קציצות דגים - 92
- עוגת גבינה - 44
- קרמו שוקולד - 44
- אננס על חשבון הבית
- כוס רוזה מסע ורוד ויתקין - 44
- כוס אטלנטיס לבן - 46
