"גם ספר על מיזמי נדל"ן חייב קשר בין גבר לאשה"
"גם ספר על מיזמי נדל"ן חייב קשר בין גבר לאשה"
במשך עשרות שנים משמשת עו"ד רומית סמסון כיועצת משפטית בעיריית נתניה. רק סמוך לגיל 60 פרסמה את הרומן "מטבח אחורי", המבוסס על חוויותיה בעירייה, וזכתה עליו עתה בפרס ספיר לספר ביכורים. הרומן מעניק הצצה על המתרחש במסדרונות הכוח המוניציפליים שבהם "רוב הזמן יועץ משפטי חי בתחום האפור". סמסון מספרת שבתחילה עמיתיה לעבודה ניסו לגלות מי זה מי "ובסוף איש מהם לא נעלב", אבל היא לא בטוחה שפמיניסטיות יזדהו עם המסר שלה
לכל מקום, לכל אדם, יש גם מטבח אחורי. מהמטבח הקדמי, שהוא הצד הייצוגי והיפה של הדברים, יוצאות מנות סופיות יפות ומהודקות; ובמטבח האחורי שבו מתהווים הדברים, מתערבבים הנקי עם הפסולת, הטהור עם הטמא, הטוב עם הרע. את הרעיון הזה הבינה רומית סמסון, זוכת פרס ספיר לספרי ביכורים לשנת 2021, והוא מוביל את הספר שעליו זכתה בפרס ונקרא כך: "המטבח האחורי" (עם עובד).
זה רומן שעשוי מכל חומרי המציאות הישראלית, והוא כתוב ברהיטות, סוחף ואמין. העלילה מתרחשת בעיר חוף, משהו כמו נתניה, במסדרונות המוארים והאפלים של העירייה ואנשיה, ואפשר לפגוש בו כמעט הכל: הורים ניצולי שואה, תקרית ירי במחסום, מלחמה והלם קרב, מושבניקים אשכנזים, תושבי פריפריה מזרחים, שחיתויות ברשויות המקומיות, מיזמי נדל"ן, ועוד נדל"ן.
זה מתחיל בצעיר שאפתן שגדל בפרובינציה, יצא לעיר הגדולה, השכיל, התעשר, ומאיזושהי סיבה חוזר אל עיר הולדתו, ומבקש דבר מה. זה אלעד, בחור יפה, עורך דין מצליח, שובר לבבות סדרתי. הוא נבחר לייצג חבורת תושבים ששמו את מיטב כספם על פרויקט מגורים חדש לזוגות צעירים. הקבלן הפסיק את העבודה באמצע ונעלם, והם רוצים שהעירייה תחלץ אותם מהבוץ. בעירייה פוגש אלעד את שירה, היועצת המשפטית, אמא לשלושה ילדים. יש לה צרות משלה, אבל גם חוכמה ולב פתוח, ומשהו מתרחש ביניהם. ברקע נמצאים חשדות לשחיתות של ראש העיר, גבי עובד, טיפוס ממולח וכריזמטי.
מיהי רומית סמסון ואיפה היתה עד עכשיו? מתברר שהיא המשנה ליועצת המשפטית בעיריית נתניה, והיא עובדת שם כבר 25 שנה, כך שהיא מכירה את הדברים מקרוב. במשך כל השנים אספה מדעת ומבלי דעת חומרים לספרה הראשון.
"האמת היא שלא כתבתי אף פעם, ולפני כחמש שנים הלכתי לסדנת כתיבה עם רוני גלבפיש", היא מספרת, "ואז כתבתי את הספר הזה, הוא חיכה להיכתב. זה פתח איזה סכר ויש כבר ספר המשך שמוכן ונמצא בהוצאה, מתחיל איפה ש'המטבח האחורי' מסתיים. ויש אפילו עוד ספר אחד. אני לא מפסיקה לכתוב".
רומית סמסון ("ההורים שלי חיפשו שם מיוחד וקראו לי רומית, לא יודעת למה"), בת 59, נולדה בקריית שמונה וגדלה בנצרת עילית. בצבא שירתה כקצינת ח"ן ות"ש בפיקוד דרום, אחר כך עברה לתל אביב, למדה לתואר ראשון במשפטים. היא נשואה, אמא לארבעה, וסבתא לשתי נכדות, ומתגוררת בכרכור מאז 1995.
בספר תפסת את הישראליות העכשווית בקליפת אגוז.
"אני חיה בישראל, הילדים שלי שירתו בצבא, אני אוהבת את הישראליות. אני עובדת בעירייה הרבה שנים, מכירה את החסרונות והבעיות. יש לי ביקורת אבל אני באה ממקום של אהבה. אני אוהבת אנשים".
איך נולדה הדמות של אלעד, עורך דין מושחז, לכאורה קר מזג אבל בתוכו אדם פגיע?
"אני לא מכירה מישהו כזה, אבל משהו בחיבור הניגודים בינו לבין שירה עניין אותי. אלעד הוא גם וגם, גם טוב וגם רע. כלתי היא מורה, והיא אמרה שזה קלאסי: הוא לא הילד הרע אלא הילד שרע לו.
יש לו סיבות להתרחק ולהיזהר ולשמור על עצמו. אני אוהבת אותו וחושבת שבסופו של דבר הוא יעשה את הדבר הנכון. לשירה יש לב. הרבה פעמים נוטים לחשוב על עורכי דין שהם הכרישים הקרים שעובדים לפי הספר ולפי החוק היבש. אבל הרבה עורכי דין הם גם בני אדם, שמנסים לעשות את הדברים יותר קלים במערכות קשות".
את נכללת בקטגוריה הזאת.
"אני יושבת במקום שהרבה פעמים הציפייה ממני שאהיה נוקשה, ושאגיד לא ואי אפשר, ואני תופסת את התפקיד שלי אחרת. עורכי דין בשירות המוניציפלי יכולים הרבה פעמים לסרב, וזו האופציה הקלה כי בזה נגמר הסיפור. כי כשאתה אומר 'כן' ו'בואו נעשה את זה ככה', אתה צריך להיות יצירתי, צריך להיות לך אכפת, וזו הדרך שאני אוהבת יותר. יש לי חברה שאמרה לי, 'רומית, את נראית ירודה היום, לכי תמצאי ניצול שואה, תני לו הנחה בהיטל סלילה'. אחרי היטל בנייה יש היטל סלילה של כביש או מדרכה, זה תשלום די קשיח, אין עליו הרבה אפשרויות. אבל לא פעם אני פוגשת אנשים ואומרת לעצמי, אי אפשר ליפול ככה על בן אדם, אני בודקת איך מקלים עליו בחישוב. אני חושבת שזה שירות טוב לעירייה, ככה התושבים לומדים שיש עם מי לדבר".
גבי עובד, ראש העיר בספר, הוא האב־טיפוס של ראשי ערים בישראל: מתוחכם, מניפולטור, עם פה גדול שמהלך באזורים אפורים, ומצליח. ממש אדי קופל מ"ארץ נהדרת", ראש עיריית רמת הוד. בספר גבי אומר: "אני צריך יועצת משפטית שתיתן לי לעבוד, לא תעמיד איסורים". לדברי סמסון, "זו אמירה קלאסית של ראשי ערים ומנכ"לים. לפעמים זה מרגיז אבל בסך הכל אני מסכימה עם זה. יועץ משפטי במהלך היומיום שלו צריך אולי שלוש פעמים בשנה להגיד 'בשום פנים ואופן לא', אלה מקרים שחורים ומעטים. רוב הזמן הוא חי בתחום האפור".
איך אפשר להתקיים כאוהב אדם בתוך כאלה שדות כוח?
"זה תלוי מאיפה אתה בא וכמה אתה נלחם מלחמות של כוח. במבט מבחוץ קל לך להסתכל על אנשים ולראות אותם באנושיותם, המקום לפעמים קשוח וקשה לשמור על עמדה אוהדת, זה גם עניין של אופי".
יש רצון לתקן את המערכת?
"אני מאמינה גדולה ביומיום: מישהו שנכנס למסדרון ויש לו שאלה וצריך מישהו שיסתכל לו בעיניים ויענה. אני לא פותרת את הבעיות הגדולות של שחיתויות וקלקולים, אני בעיקר עובדת עם אנשים. הרבה פעמים אנשים יוצאים עם תשובה של 'אין ברירה, אתם צריכים לשלם', אבל לפחות מרגישים שהקשיבו להם".
בספר מהרהרת שירה: "לאנשים מבחוץ נראה שהפוליטיקה המקומית הזאת היא כולה אינטרסים קטנים ומזימות מלוכלכות, ג'ובים בעירייה והנחות במסים". אבל הספר מעביר בדיוק את המסר הזה.
"אני לא מתחסדת וברור שחלק מהדברים ממש לא בסדר, אבל יש גם הרבה אנשים שרוצים לעשות דברים טובים ועושים כמיטב יכולתם".
איך הגיבו לספר בסביבת העבודה שלך?
"כשהספר התפרסם היו כמה שבועות שכולם התעסקו פה בעירייה במי זה מי, ואני הקפדתי להגיד שהכל דמיוני, ולא יכולתי לומר משהו אחר. אין פה אנשים שנעלבו".
ראשת העיר מרים פיירברג קראה?
"אני לא בטוחה. נתתי לה עותק, לא שמעתי ממנה".
מיזם נדל"ן שנתקע הוא נושא כאוב ושכיח במציאות הישראלית.
"המעורבות של העירייה בזה תמיד גבולית. העירייה לא באמת בונה בתים למגורים, זה לא התפקיד שלה, אבל הרבה פעמים היא מתלבשת על זה ומייחצנת את עצמה. אנשים רואים מעורבות של ראש עיר, ואומרים לעצמם: מישהו כבר בדק והכל בסדר, ואז מתברר שלא".
ספר ההמשך שלך יעסוק במכרז לפינוי אשפה.
"כן. מי שנמצא בתחום יודע שזה תחום מלא באמוציות ובעניינים כספיים ומשפטיים".
איך בתוך כל הציניות הזאת נרקם סיפור אהבה?
"אני אוהבת לקרוא ספרים שיש בהם סיפור אהבה. אולי אני מדור אחר: יש עניין פמיניסטי שלא כל אשה צריכה גבר, אבל זה מה שמביא אותי להתעניין בספרים. היה לי ברור שזה לא יהיה רומן מיזמי נדל"ן ומסדרונות עירייה בלבד, וכדי שיהיה באמת מעניין צריך להיות קשר ניגודי בין בחור רווק עם מטענים ובין אשה שיש לה משפחה ומחויבויות".
לפחות שלוש דמויות בספר סובלות מהלם קרב.
"אני מלווה את הצבא מאז שהייתי חברה של בעלי במלחמת לבנון, ודרך הבנים שלי. לא כולם יוצאים משם עם הלם קרב אבל גברים ישראלים לוקחים את זה איתם להרבה שנים. זה עניין קשה. והנשים בספר הן יותר אלה שמרפאות את הפצע. אלה אמנם תפקידים מסורתיים, וברור שיהיו אנשים שיכעסו עליי כי זה לא לגמרי פמיניסטי. יש תפקיד של ריפוי, וכשמקימים משפחה אפשר להכיל ולרפא את הפצעים האלה במידה כזאת או אחרת".