"אם לא הייתי שחור, גיי ושמאלן, הייתי עוד שחקן"
"אם לא הייתי שחור, גיי ושמאלן, הייתי עוד שחקן"
יוסי צברי, מהאמנים החדים והשנונים פה, יצר מחזה לפסטיבל עכו על תינוק שלא מצליחים למול אותו. "אין אצלי יצירה לא פוליטית. כאן אני שואל למה יחסיי עם אלוהים צריכים להתקיים תחת חוקי המדינה"
לפני שלוש שנים, בשיאה של מגפת הקורונה, המתינו השחקן ואמן הספוקן־וורד יוסי צברי ובן זוגו ניר במיין שבארה"ב ללידת בנם הבכור נורי באמצעות פונדקאית. צברי כתב באותה תקופה את אופרת הספוקן־וורד בחרוזים "עור לגויים" עבור אנסמבל "קבוצת עבודה" וביום ששלח אותה במייל הגיע הטלפון שבישר כי הפונדקאית עם צירים. שתי יצירות נולדו ביום אחד.
"עור לגויים" בבימוי מתן אמסלם יעלה בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר בחול המועד סוכות (ראו מסגרת). זה מחזה פנטסטי העוסק בשוני. במרכז הסיפור ילד שנולד וכעבור שמונה ימים, שומו שמים, לא מצליחים למול אותו, העורלה לא יורדת. מביאים אזמל, סכין, מספריים, מצ'טה — שום דבר לא עוזר. הילד צריך לחיות במקום שרוב הגברים נימולים בו ולהתמודד עם השוני.
"לא משנה איפה תשימי אותי אני תמיד אהיה חלק ממיעוט", אומר צברי. "אני גיי, תימני שחור שמדבר בח' וע' ושמאלני. כל הזמן אני צריך להיאבק בסטריאוטיפים שמעניקים לי, או להיתקע בתקרות זכוכית. אז רציתי להתעסק בשוני. אבל לקחתי שוני שיש עליו מחלוקת מצד אחד ושאי אפשר להבחין בו מצד שני. לא רציתי לקחת מישהו שחור ולשים בסביבה של לבנים. זה מחזה על התמודדות עם היותך אחר שלא יכול לשנות את זה אלא להתמודד. כמו שאני לא יכול להחליט מחר בבוקר שאני כבר לא גיי".
צברי היה בטוח שיביים את ההצגה אלא שאז התבשרו כי ניר, מעצב גרפי במקצועו, התקבל לתואר שני בשוויץ והם ארזו את מיטלטליהם ועברו ללוזאן. ""בארץ הייתי כמעט כל יומיים בהפגנה אחרת, אז זה נחמד טיפה להתרחק ולא להרגיש שסוגרים עליך ואתה נלחם על כל דבר — אבל זה גם חסר לי כי אני מרגיש שהמאבק הזה בדמי".
צברי סבור שהשוני שלו הוא מקור כוחו. "אנשים אומרים לי 'איך זה יכול להיות שאתה גם שחור, גם גיי, גם שמאלני וגם גדלת בפתח תקווה?'. אילולא זה הייתי עוד שחקן. היצירה שלי מושפעת מזה שאני שייך לכל כך הרבה מיעוטים, זה נותן לי המון כוח וכר פורה ליצור ממנו ולא גורם לשום עכבות או מקפח אותי. כשאין לך ברירה אתה חייב להמציא את עצמך".
צברי נולד בפתח לפני 51 שנה להורים שעלו מתימן. בצבא שירת כקצין בחיל הרפואה והמשיך ללימודי משחק בבית צבי ובהמשך בבית הספר למחול בברודוויי. שיחק בתיאטרונים שונים ובשנים האחרונות התמקד בסטנד־אפ ובספוקן־וורד.
איך המעורבות הפוליטית שלך באה לביטוי ב”עור לגויים”?
"אין דבר כזה אצלי אמנות לא פוליטית. אני לא יכול ליצור תוך התעלמות מהמרחב. יש פוליטיקה במחזה אבל לא במובן של ימין ושמאל אלא בכך שכל בחירה שלך היא פוליטית. מעצם ההתעסקות בנושאים נפיצים, קבלת האחר וליברליות מול שמרנות. זה לא ברור כמו ב'המלך עומד למות' של אז’ן יונסקו שעלה עכשיו בהקאמרי ושם יש שליט וממלכה, אבל זה עוסק בערכים של סובלנות ומהן דת ואמונה, עד כמה הדיאלוג שלי עם אלוהים צריך להיעשות תחת חוקים ומגבלות שקבעה המדינה".
צברי יגיע בסוכות לפסטיבל לצפות בתוצר המוגמר וינצל את שהותו כאן להעלות שוב את קונצרט המחאה "אוונגארד תימני" שיצר עם אנסמבל מיתר, שעלה בהצלחה לפני שנסע. זה יקרה ב־1 באוקטובר בגריי תל אביב. "במסגרת הפעולות והמאבק נגד העאלק 'רפורמה משפטית', הרמנו מופע שלם שלי ושל שבעה נגנים שהלחינו את הטקסטים שלי שמדברים נגד הכיבוש, נגד ההפיכה המשטרית, נגד הפשיזציה שאנחנו עוברים, נגד חבורת הנוכלים שכבר שמונה חודשים לא עושים שום דבר למען האזרחים מלבד הרצון לשמור את הכיסא שלהם, ונגד נאשם שמנסה להיעלם מבית המשפט. זה הכל גבר בורח מבשורה! אין פה שום דבר שבא לייצר שוויון או דמוקרטיה. גם אין דבר כזה דמוקרטיה עם כיבוש אבל זה עניין אחר. כי מה שקורה בגדה המערבית זולג לתוך ישראל, לא יעזור לנו".
פסטיבל עכו: מצב הרוח הכללי הפך לפרטי
פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר יתקיים בחול המועד סוכות (4-1 באוקטובר) . כמדי שנה יעסוק הפסטיבל, בניהולה האמנותי של דליה שימקו, בנושאים הבוערים בנפשם של היוצרים. "המדינה בוערת ומצב הרוח הכללי הפך לגמרי למצב הרוח הפרטי", אומרת שימקו. "בתוך הסערה אני מרגישה שהמשך היצירה הוא צורך קיומי, הן ליוצרים והן לצופים, שמביא נחמה, שיתוף, תחושת שפיות ובעיקר מזכיר לנו מדוע אנחנו כאן".
שמונה הצגות התחרות הן: "ירייה בוואדי" מאת רועי מלכה הסוקר את משפטם של מנהיגי מחאת ואדי סאליב, ובראשם דוד בן הרוש; “שעון החול”, מחזה ראשון של השחקנית הוותיקה רבקה גור (88) ,על אדם שמחליט להתאבד בסוף חייו; “בית לשלושה”, יצירה משותפת של שרון גבאי ושחר מרום המספרות את סיפורה הסנסציוני של אשה עם מיניות שוברת מוסכמות לצד אובססיה למכונות קטלניות; “ריקודי סלואו במסיבת בית הספר” של סמיון אלקסנדרובסקי עוסקת בחוויות הקשורות בריקודי סלואו בגיל ההתבגרות; “עמירם” מאת עדו סתר היא הצגה מוזיקלית על אב צעיר בשולי החברה שפתאום מבין שנועד לו תפקיד גדול יותר שדורש מעשה קיצוני; “עור לגויים”, אופרת ספוקן־וורד מאת יוסי צברי; ”מתפרק לי בתוכו” מאת הילה תומר מפרק טראומה מינית; ו”דרכון מנגאלי”, סאטירה על הארץ המוב"תחת" מאת עלא דקה.
