"שמיגאדון": קצת קשה אז רוקדים
"שמיגאדון": קצת קשה אז רוקדים
הסדרה החדשה של אפל TV, היא קומדיה מוצלחת שגם עושה שימוש בחוקי המחזמר וגם לועגת לו, עם שלל קריצות אקטואליות שמיועדות בעיקר לאמריקאים
"שמיגאדון", הסדרה הקומית־מוזיקלית החדשה של אפל TV, מתארת בצורה מתוקה להפליא את תחילתו של סיפור האהבה בין ג'וש למליסה, שני רופאים. הכל מתחיל במסדרון בית החולים. היא מנסה להוציא ממכונת חטיפים ממתק שבחרה ושילמה עליו, אלא שהוא נתקע ולא יוצא. ג'וש מציע לה לתת בעיטה קטנה למכונה והממתק ישתחרר, אל שהבעיטה לא רק משחררת את החטיף המבוקש, אלא כסימן לבאות, המכונה פולטת את כל הממתקים שבתוכה, ונדמה שאפילו יותר מזה, ויוצרת מטר של שוקולדים.
השנים קצת חולפות והזוג נמצא בבוצרת של מתיקות, כלומר בשגרה משעממת. כפתרון לה יוצאים השניים לטיול וקמפינג, שמתחיל ביער גשום, ונהפך כמו ב"קוסם מארץ עוץ" לעולם רב צבעים, ציורי, מתוק ומזמר.
ג'וש (קיגן מייקל קי, קומיקאי מחונן שהוכיח את עצמו גם בתחום הדרמטי) וחברתו (ססלי סטרונג מ"סטרדיי נייט לייב"), מגיעים באופן פלאי לעולם של מיוזיקלס משנות ה־40 (כך גם כותרות הפתיחה היפות של הסדרה): מקום מיושן, מלא חיוכים, תמימות, תלבושות עולצות, ריקודים קופצניים ושירה רמה.
אלא שג'וש בכלל שונא מחזות זמר. והמצב מחמיר כשהזוג מבין שהוא נתפס במלכודת מוזיקלית שאין ממנה מוצא — עד שימצאו אהבה אמיתית לא יוכלו לחזור לחייהם הקודמים. ג'וש הנגטיבי בתחילה מחליט להישאב לעולם המיוזיקל וכבר עוטה על עצמו תלבושת מגוחכת, עם כובע לראשו הוא מקיים שיתוף פעולה מלא. מליסה, שמבינה משהו על מערכת היחסים של הזוג, פונה לכיוון אחר.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת לראות בטלוויזיה הוא סדרה שהיא פארודיה של ז'אנר שמתרחשת בחוקי הז'אנר עצמם: כך ב"אקסית המטורפת", כאשר שירי השמאלץ של מחזמר מקבלים מלים עכשוויות ומתארות מצבים כמו פרידות מלוכלכות, סקס מזדמן והתמודדות עם מחלת נפש; או ב"ג'יין הבתולה" שהיא בעת ובעונה אחת טלנובלה ומטא־טלנובלה, הדבר והיפוכו.
שמיגאדון בהחלט שייכת לז'אנר של המבט מבפנים וממעל: שתי עיניים מביטות כל אחת על משהו אחר. השירים של בארי סוננפלד, מזכירים את אלה ממחזות זמר קלאסיים רק שהם עוסקים בדברים כמו דיכוי בשם פולחן דת או התערבות בזכותה של אשה על גופה.
הסדרה פונה ללב האמריקאי מכל מיני כיוונים: ראשית מעולם מחזות הזמר, מרכיב מובהק של התרבות האמריקאית; שנית מכיוון מפיק העל: את הסדרה יצרו קן דאוריו וסינקו פול אבל מעליהם נמצא הקרדיט של לורן מייקלס, אביה הרוחני והממשי של "סטרדיי נייט לייב", שהשחקנית הראשית בו החלה את דרכה שם, אך סדרה היא בוודאי פסגת שאיפותיה הקומיות.
שמיגאדון, אם כן, בעיקר מדברת אל הקהל האמריקאי. ואכן הביקורת בארה"ב מתענגות עליה. נהנות מהחומרים העשירים, מהקריצות המרובות למחזות זמר מוכרים, מהפער בין המרירות הקומית למתיקות של המיוזיקלס ומהתייחסות לנושאים של מגדר וגזע באופן אירוני ומודע לעצמו. לא בטוח שזה ידבר אל קהל שאינו אמריקאי, או שאינו שבוי באמריקנה.
המאמץ היצירתי ראוי, אבל בסופו של דבר מדובר בסדרת אולפן שהיא תפאורה של מחזמר מפעם, שזועקת שהיא פתרון לימי הקורונה, ולא מספיק סוחפת את הצופים לראות אם הכוכבים ימצאו אהבה אמיתית ויחזרו סוף סוף לעולם העכשווי המאיים.
