יעל וקרן גפן־סלע: "אנחנו אוהבות את האירוח, והאורחים את המציצנות"
יעל וקרן גפן־סלע: "אנחנו אוהבות את האירוח, והאורחים את המציצנות"
יעל וקרן גפן־סלע, זוג בחיים ובעסקים, כל כך אוהבות לבשל לאחרים שהן לא מתרגשות אם מסתובבים להן בין החדרים. אחרי ששנים קיימו בביתן הפרטי ארוחות לזרים מוחלטים (שכללו גם רגעי פחד) ונהפכו למארחות המפורסמות בישראל, הן עברו ל"בית האדום" בשכונת שפירא. משם הן עושות כמעט אותו הדבר, עם ארוחות מופלאות ודיל משתלם במיוחד
בית שיח' מוראד, או "הבית האדום", ראה כבר לא מעט מחזות בימי חייו. בית הבאר הישן נבנה בסוף המאה ה־19 על ראש גבעה קטנה שהפכה אחר כך לחלק מרחוב ישראל מסלנט בשכונת שפירא. בתחילה היתה בו קומה אחת ובה באר, בריכת השקיה לפרדסים שמסביב, אורוות, בית אריזה לתפוזים ובית מגורים. בתחילת המאה ה־20 נבנתה גם קומה מעל ולקראת סוף המנדט שימש הבניין את המשטרה הבריטית לצורך חקירות. אחרי קום המדינה שוכנו בו עולים חדשים ופעלו בו בתי מלאכה.
לפני ארבע שנים הגיעו לכאן הבנות, או בשמן המלא "הבנות אוהבות אוכל''. אלה יעל וקרן גפן־סלע, זוג בחיים ובעסקים, בנות 45. הן ביחד קצת יותר מעשור, ואמהות לשתי ילדות בנות 6 ו־4. ככל הנראה, הן המארחות הביתיות הכי מפורסמות בישראל: הן החלו את דרכן לפני עשור כשהצטרפו למיזם eatwith — פלטפורמה עולמית של יזמים ישראלים לארוחות ביתיות — ומהר מאוד הפכו לשתי הדמויות הכי מוכרות בארץ של המיזם. אחרי הארוחה שאכלתי כאן, אני מבין שלא בכדי.
זוג הבנות המקסים מבשל מאז ומתמיד: יעל היא קונדיטורית מוסמכת, שעבדה בארקפה ולחמנינה; קרן היא אמנית ובשלנית. "אני אוהבת לאכול, קודם כל, ככה הכל התחיל", קרן צוחקת. אחרי שסיימה תואר ראשון במדרשה ותואר שני בבצלאל "חלמתי על המומה והגוגנהיים. אבל הם לא התקשרו". לפחות רוב האמנות בבית האדום הוא שלה. "את יעל הכרתי בשנה הראשונה שלי בבצלאל. עבדתי אז כטבחית במסעדת 'גדרה 26' לפרנסתי. כמעט נהייתי שותפה שם".
למה פתחתן עסק ביחד?
"עמדתי במטבח של 'גדרה' ושאלתי את עצמי למה אני לא עושה את זה לביתי, לעצמי. לא רצינו מסעדה והתחלנו לחשוב מה כן. היו מלא רעיונות. אוכל לבתי אבות, אוכל ליולדות, כל מיני דברים. בהתחלה באמת עשינו אוכל למשרדים. מהבית. 50-40 מנות: כבדים על פירה, חזה עוף, כאלה. התפרנסנו. ואז eatwith ראו את הדף שלנו בפייסבוק ופנו אלינו. היינו ממש מהראשונות בזה כאן".
בתחילה פתחו את ביתן בשכונת נווה צדק לארוחות ערב אינטימיות. "בארוחה הראשונה היו שבעה אנשים בסך הכל. לא היה לנו אפילו שולחן אוכל בבית", מספרת יעל. "הגשנו פלפל חריף ממולא בדג, שפונדרה במייפל. קלמרי בעגבניות וטחינה. פיצה אספרגוס. הכנו 16 מנות. זה היה מוגזם. אפילו eatwith ביקשו שנירגע. זה עלה 180 שקל לאדם ולא הרווחנו כסף על הארוחה ההיא".
בסוף הערב לא שאלתן את עצמכן — מה עשינו, מי האנשים האלה, למה זה טוב?
"לא. בסוף הערב אמרנו עוד פעם", משיבה קרן.
אתה צריך להיות מארח בנשמה?
"לגמרי".
"זה בדיוק מה שחסר לנו במשלוחים — האנשים", מרחיבה יעל.
בתוך שנה כבר עברו בנות הזוג מנווה לצדק לדירה גדולה יותר ברחוב לילינבלום, שם כבר הצליחו לארח 40 איש. בשבע השנים שבישלו בלילינבלום נפרדו מ־eatwith ונולדו שתי בנותיהן. כשאני שואל איך הן מוכנות בכלל שאנשים זרים יסתובבו להן בבית, הן מחייכות. "אנחנו אוהבות את זה: לבשל ולארח. ממש", עונה יעל. וקרן מוסיפה: "אבל אני מבינה אותך לגמרי שזה מוזר לך. גם אנחנו, כשהתארחנו אצל אחרים לפני המון שנים, הרגשנו מוזר".
אז למה בעצם אנשים באים? הרי אוכל יש גם במסעדות.
"מציצנות", משיבות השתיים. "אבל אנחנו התרגשנו מזה שבאים אלינו. וזה, אגב, לא עבר עד היום. זה שאתה אומר לנו שטעים לך, לא מובן מאליו בשבילנו".
לא היו מקרים לא נעימים?
"היו. אנשים שתו יותר מדי, זה הרי אלכוהול בלי הגבלה, דיברו שטויות לפעמים, העליבו, היינו צריכות לפעמים אפילו להוציא כמה מהם. הקיאו בעציצים. התעלפו".
ברגעים כאלה לא אמרתן לעצמכן, אמא'לה, די, מספיק?
קרן: "לא אמא'לה".
אתן גיבורות.
"לא גיבורות", מתקנת יעל, "אבל קשוחות. כשצריך. לקח לנו הרבה מאוד זמן לעשות את ההפרדה הזו, לאן אנחנו נותנות להיכנס ולאן לא. פעם אחת הבנות ישנה עם בייביסיטר בחדר בזמן אירוע".
לפני ארבע שנים עברו לבית האדום. בחלל הענק והמרהיב ביופיו — אולי המקום הכי יפה שאכלתי בו מימיי — עם חלונות מקושתים, קירות מצוירים, בריזה נעימה, עבודות האמנות של קרן על הקיר ואיזו רוח ספק מחתרתית עדיין, ספק בוהמיינית, ובעיקר לא מכאן במראה ובהרגשה, הן מארחות בכל שבוע ארוחות ואירועים. יעל בעיקר מנהלת, מארחת ואמונה על הקינוחים; וקרן היא המבשלת הראשית. "היא טבחית יותר טובה ממני", מפרגנת לה יעל, "אבל כבר יש לנו עובדים. טבחים וקונדיטורים".
בתחילה לא גרו כאן, רצו להפריד, "אבל אז הגיעה הקורונה. מצאנו את עצמנו עם 350 מ"ר ובלי עבודה. אז עברנו לכאן. גרנו שנה כאן, באחד החדרים. עשינו משלוחי אוכל. ברגע שאפשר היה לעזוב שוב — עזבנו לבית אחר בשכונה. התבגרנו. גם זה שאנחנו עושות אירועים זה חלק מההתבגרות".
אכן, במקום החדש הן כבר עושות לא רק ארוחות משותפות אלא גם אירועים: חתונות, ימי הולדת ואירועי חברה. מ־25 עד 70 איש. לעתים רחוקות הן אפילו מסכימות לצאת החוצה ולעשות אירועים לעד 250 איש. בקיצור, הן הפכו לאופרציה של ממש. ההזמנות נעשות דרך האתר שלהן.
איזה מין אוכל אתן עושות?
"אוכל שאנחנו אוהבות לאכול. פשוט. ברור. ומשתדלות שיהיה טעים. אם אתה מתעקש, אז כנראה זה מה שקוראים לו ים־תיכוני", אומרת קרן.
הקהל יודע מה הוא יקבל?
"בארוחות סגורות לא. אבל אנחנו משתדלות לתת מענה למגבלות", אומרת יעל.
קרן: "אבל אם מישהו רוצה אוכל תאילנדי או טבעוני — אנחנו לא הכתובת. בלי חמאה? בלי ביצים? אני אכין מנות טבעוניות אם יבקשו ממני, או גם בלי שיבקשו. אבל ארוחה שלמה או אירוע שכולו טבעוני? לא מסוגלת. תלכו ל־Opa".
וכאילו כדי להוכיח את דבריה, פורשת קרן רגע למטבח וחוזרת אחרי כמה דקות עם בקבוק רוזה קר ופלטה מרהיבה של גבינות גרמניות ואיטלקיות, גריסיני ביתי והשוס — נקניק שהכינה לבד מנתח ווייסבראטן כבוש. היא מכינה כזה גם מנתח פיקניה וגם סלמי עם זרעי שומר. אין דרך לתאר כמה הוא טעים.
2 צפייה בגלריה
צלחת מזטים (מימין) ופטאייר גבינות וזעתר. "ארוחה שלמה בלי חמאה וביצים? לא אצלנו"
(צילום: דניאל שכטר)
עכשיו הן משיקות אפשרות חדשה, למי שלא רוצה לשבת ערב שלם (שמחירו 450 שקל, כולל שתייה) או לבוא לבראנץ' (240 שקל), אלו שתי האופציות הקבועות שלהן בכל שבוע. בנוסף פעם בחודש, בינתיים, יהיה פה "אפריטיבו" — אחר צהריים שבו מגיעים מתי שרוצים בין חמש לשמונה בערב, מזמינים מה שמתחשק מתוך תפריט קצר, ומשלמים סכום נמוך יחסית מרוב מה שהולך היום בתל אביב. שלא לומר הדיל הכי טוב בעיר כרגע: 100 שקל מקנים שני משקאות וצלחת מזטים הכוללת סלט סקורדיליה אלוהי ממש, מקלוני גריסיני ביתיים, זיתים שחורים מתובלים ושום קונפי. אחר כך מזמינים מהתפריט בתשלום נוסף.
אנחנו לקחנו שני סוגי טורטליני מעולים, אחד ממולא בפולנטה ועליו שרימפס ברוטב עגבניות וערק, והשני ממולא בבשר ברוטב סבזי פרסי עם שמנת חמוצה, שילוב מפתיע ונהדר. אכלנו גם פטאייר גבינות וזעתר מוצלח וברוקסטה עם אנשובי כבושים, כנ"ל. אוכל פשוט אבל עשוי ביד אמן ממש וטעים להפליא. לרגע לא הרגשתי אי־נעימות, אולי משום שזה כבר בעצם לא באמת אירוח ביתי אלא סוג של מסעדה בלי מסעדה אם תרצו. משהו מיוחד, נעים, טעים ובעיקר אחר ונפלא.
