"בקוטור ובאופרה המטרה היא להפוך אנשים ליצורים מופלאים"
"בקוטור ובאופרה המטרה היא להפוך אנשים ליצורים מופלאים"
המעצבת אניה ואן קראג, שבמשך שנים עבדה בצמוד לג'ון גליאנו בדיור, עיצבה עכשיו את התלבושות ל"לה טרוויאטה" באופרה הישראלית. "התיאטרליות וההחצנה מצויות בשני העולמות, רק שבבתי אופנה עדיין יש הרבה יותר כסף", אומרת מי שאת ההשראה שלה קיבלה הפעם מחנויות הבדים בנחלת בנימין
תצוגות אופנה נוצצות, נשפים מרהיבים ותלבושות יפהפיות: אחרי מסע ארוך של כמעט ארבע שנים של עבודה ודחיות בגלל הקורונה עלתה בימים אלה במשכן האופרה בתל אביב "לה טרוויאטה" של ורדי בבימויו של אלסנדרו טאלבי שבחר להציב את העלילה בעולם האופנה העילית והאמנות העכשווית בפריז של ימינו. מעצבת התלבושות של המופע, אניה ואן קראג, מכירה מקרוב את העולם הזה. כבוגרת האקדמיה לעיצוב בקופנהגן, היא החלה את דרכה ב־1999 בפריז, בבית האופנה דיור בשנותיו של ג'ון גליאנו כמעצב האמנותי (ובמקביל במותג הנושא את שמו). חמש שנים עבדה בצמוד לגליאנו, ולאחר מכן עוד כשנה וחצי בסטודיו של סטלה מקרטני.
ואן קראג, בת 51, המשלבת מאז 2006 בעבודתה בתיאטרון ועל בימות האופרה בין קוטור לאלמנטים תיאטרליים, מוצאת כמה קווי דמיון בין שני העולמות. "אצל גליאנו בדיור הכל הסתכם בלהפוך את האדם והגוף ליצור מופלא ולהשקיע את כל המשאבים הנדרשים. גם על הבמה זו המטרה ובשני המקרים צריך להשקיע את מלוא הכוחות", היא אומרת. "עוד בזמן הלימודים בבית הספר לעיצוב בקופנהגן התרשמתי עמוקות מגליאנו וידעתי שאני רוצה לעבוד רק אצלו", היא מספרת. "התיאטרליות והאקסטרווגנטיות שלו משכו אותי הרבה יותר ממעצבי האופנה הקולית, והתמזל מזלי להתקבל לעבודה אצלו. הרגשתי בבית וזו היתה תקופה נהדרת. חקרתי אז את כל מה שאפשר על גזרות, מבנה, עיטורים. הייתי אחראית על פיתוח טכניקות חדשות בדיגום חופשי. בבקרים היינו בסטודיו של גליאנו ומשם עברנו אחר הצהריים לדיור".
3 צפייה בגלריה
אניה ואן קראג: באופרה לבגדים יש חיים ארוכים. על שמלות שעיצבתי ל'דון ג'ובאני' מצאתי תוויות עם שמות של שבע זמרות שלבשו אותן"
(צילום: rydvald fluri)
לאמיתו של דבר, הדיאלוג בין עולם האופרה והאופנה הוא ארוך שנים ופורה. לא מעט שיתופי פעולה התקיימו בין בתי אופנה עילית להפקות אופרה: ב־2016 עיצב ולנטינו תלבושות ל"לה טרוויאטה" של בית האופרה של רומא, וב־2019 ריי קוואקובו מקום דה גרסון עיצבה תלבושות ל"אורלנדו" בבית האופרה של וינה.
הפעם אפשר היה למצוא את הדיאלוג הזה גם בתערוכה קטנה שהוצגה במבואה של בית האופרה, ביוזמת בית האופנה פקטורי 54. בתערוכה הוצגו בגדים מהפקות שונות מארכיון האופרה ששולבו בידי הסטייליסט סיימון אלמלם ביחד עם פריטי מעצבים כיום. למשל, חצאית ארוכה מהאופרה "פיק דאם" של צ'ייקובסקי מ־2010 ששולבה עם ז'קט של בלנסיאגה ותיק של The Row; או שמלה מהפקה של "לה טרוויאטה" מ־2017 ומעליה מעיל עור של סן לורן. אלמלם יצר סילואטות מדויקות שעסקו בנושא בוערים בעולם האופנה: קיימות ומיחזור.
ואן קראג מצדה כבר דיברה על הצורך בשינוי תפיסות בעולם האופנה עוד לפני הקורונה. בראיון מ־2018 לקראת עלייתה של "דון ג'ובאני" בישראל, שגם לה עיצבה את התלבושות, אמרה: "הייתי שמחה לעבוד במקום שדואג לכדור הארץ, שלא משתתף במשחק הזה של ייצור המוני". היום היא מדגישה: "לא צריך לקנות בגדים חדשים בכל שלושה חודשים אלא לרכוש דברים איכותיים שיילבשו גם כעבור חמש ועשר שנים. גם על הבמה זה צריך להיות ככה. זה מה שאני אוהבת באופרה: יש לבגדים חיים והם נשלחים להרבה במות בעולם ועוברים מזמרת לזמרת: על שמלות שעיצבתי ל'דון ג'ובאני' מצאתי תוויות עם שמות של שש או שבע זמרות שלבשו אותן".
התלבושות שעיצבה ואן קראג ל"לה טרוויאטה" אכן מרשימות בתפארתן. העבודה עליהן התקיימה רובה בשנות הקורונה, המפגשים וסיעור המוחות שלה עם הבימאי שמתגורר באיטליה היו בעיקר בסקייפ, לדבריה, לרבות אישור האיורים שלה שנשלחו אליו במייל. אחרי שאושרו היא עבדה בצמוד למחלקת ההלבשה באופרה הישראלית וביקרה בארץ כמה פעמים. "בדרך כלל באופרה, כשאני באה עם הציורים, אנחנו מזמינים בדים מספקים בעולם כולו. כאן זה היה שונה", היא מספרת. "היינו צריכים להשתמש במה שהיה בישראל. ביקרנו בחנויות בנחלת בנימין ומצאנו השראה, לא פעם דברים השתנו בהתאם למה שמצאנו. למשל, אם ציירתי שמלה בצבע מסוים ובחנות היה בד אחר שנראה לי יפה הרבה יותר — הייתי פתוחה לשינוי, יש פה חנויות נהדרות שמציעות בדים רקומים יפהפיים. למשל, הבד הרקום שמצאנו לתלבושת של פלורה, לא נדרש להוסיף לו שום עיטור".
3 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה של פקטורי 54 שליוותה את הפרמיירה. תלבושות לאופרה עם פריטי אופנה ודגש על קיימות
( איה ואבי צלמים)
מה בכל זאת ההבדל בין עבודה בקוטור לעבודה על תלבושות במה? "בבתי האופנה העילית יש הרבה מאוד כסף ולמעשה אפשר לעשות מה שרוצים. זה אקסטורווגנטי מההתחלה ועד הסוף. בדיור היינו יוצרים דגמים ראשוניים על בובות דיגום, ואלה נשלחו לאטלייה הצמוד לתופרת שעשתה מהם דגם ראשוני בבד גולמי, טואל. היינו עושים מדידות על דוגמנית, מחזירים לאטלייה, משנים וכך פעמיים ושלוש, וכשהיתה גזרה מדויקת היינו מציירים את מיקומי הרקמה ושולחים לבעלי המלאכה ורק בסוף הדגם נתפר בבד האמיתי שלו. הדיוק הוא של 100%. באופרה ובתיאטרון, לעומת זאת, גם בהפקות יקרות, התקציב לתלבושות מוגבל, וצריך להיות יצירתי. הבדים הם לא תמיד המשובחים ביותר, עובדים ישירות על הבד ללא דגם ראשוני של טואל, ואין הרבה מקום לניסוי וטעייה. בהתחלה זה היה לי קשה מאוד".
