"באמנות, כמו בדמוקרטיה, האמת עדיפה על פוליטיקלי קורקט"
"באמנות, כמו בדמוקרטיה, האמת עדיפה על פוליטיקלי קורקט"
מה עושה פעילה פמיניסטית שבנה מואשם באונס? למה חשוב לספר על תקיפה מינית גם מנקודת המבט של התוקף? ואיך פיגועי טרור משפיעים על יחסים בין גברים לנשים? הסופרת היהודייה־צרפתייה קארין טואיל, מחברת רב־המכר "עניינים אנושיים" שעובד לסרט החדש "האשמה", מסבירה איך הולכים על חבל דק בכתיבה על נושאים נפיצים
"כתיבה על נושא כמו אונס תמיד מעלה קשיים. את תמיד נדרשת ללכת על חבל דק. אבל זה מה שאני אוהבת: לקחת סיכונים, לא להיות פוליטיקלי קורקט, אלא אמיתית וחופשייה. ככה אני רואה דמוקרטיה וספרות", אומרת הסופרת היהודייה־צרפתייה קארין טואיל, מחברת רב־המכר "עניינים אנושיים", שעובד לסרט "האשמה", שעלה בסוף השבוע לאקרנים. "הסרט הוא אינטנסיבי ועוצמתי כי הוא מראה את המורכבות של החיים ושל היותנו אנושיים".
הספר שכתבה לוקח סוגיה בוערת — תקרית מינית לא טובה בין שני צעירים — ובונה סביבו דמויות אנושיות, שחוות אחרת לגמרי את אותו אירוע. את הסרט המבוסס עליו ביים איוון אטאל, ומשחקים בו זוגתו ובנם — שרלוט גינסבורג ובן אטאל. השלישייה הזאת, וגם טואיל, מבקרים השבוע בישראל לכבוד הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים.
העלילה מתחילה במשפחה שלכאורה יש לה הכל: זוג פריזאים יפים ומצליחים, קלייר וז'אן, ובנם המחונן אלכסנדר. ז'אן כבר בן 70, פרשן פוליטי משפיע, איש טלוויזיה כריזמטי מרובה מאהבות. קלייר היא אינטלקטואלית, מסאית ופעילה פמיניסטית בת 40 ומשהו, שמתאהבת יום אחד באדם, מורה לספרות יהודי, והם עוברים לגור ביחד. אבל אז קורה דבר בלתי צפוי: אלכסנדר מואשם באונס של מילה, בתו הבכורה של אדם. הוא טוען שהסקס היה בהסכמה. ועכשיו זו המילה שלה מול המילה שלו.
2 צפייה בגלריה
מימין: שרלוט גינסבורג, איוון ובן אטאל בסינמטק תל אביב בשבוע שעבר. משפחה אמיתית שמגלמת משפחה בסרט
(צילום: Amir Meiri)
ואם זה לא מספיק — טואיל יוצקת לתוך הקלחת הזאת נושאים נפיצים נוספים כמו אנטישמיות, אסלאמופוביה, גילנות, פערי מעמדות חברתיים וכלכליים, והתוצאה היא חומר בערה אמיתי. מישל וולבק נוגע בנושאים האלה בתחכום רב, בהפוך על הפוך, אבל טואיל עושה את זה במגע ישיר ונטול גינונים. ספרה נוגע כמעט בכל הנושאים הרלבנטיים של התקופה. יש בו רשתות חברתיות, ראיון קבלה לעבודה בגוגל, לינקדאין ודיגניטס, ומהדהדות בו פרשיות ציבוריות ידועות כמו דומיניק שטראוס־קאהן והחדרנית שהאשימה אותו באונס ומתקפות הטרור בפריז.
טואיל נולדה בפריז ב־1972, היא למדה משפטים ודיני תקשורת באוניברסיטת פריז השנייה. "עניינים אנושיים" (הוצאת אריה ניר, תרגום שי סנדיק), ספרה ה־11, עורר תהודה רבה בצרפת כשיצא לאור ב־2019, וזכה בפרס אינטראלייה ופרס גונקור לסופרים צעירים. הוא נכתב בעקבות מקרה אונס שאירע בסטנפורד בארצות הברית ב־2015: סטודנט צעיר וספורטאי מבטיח, ששמו ברוק אלן טרנר, הואשם בתקיפה מינית של הצעירה שאנל מילר, כשהיתה מחוסרת הכרה במהלך מסיבה בקמפוס בסטנפורד. "להגנתו הוא הסביר ששתה יותר מדי", מספרת טואיל.
טרנר הורשע אך גזר דינו היה שישה חודשי מאסר בלבד, שלושה מהם על תנאי — מה שעורר גל של זעם בארצות הברית בטענה שהעונש קל מדי. "אבל מה שהכי זעזע אותי היה ההצהרה אביו, שאמר לשופט משהו כמו: אתה לא יכול להרוס את חייו של הסטודנט הצעיר הזה בגלל '20 דקות של אקשן'. עבורו תקיפה מינית היתה קצת אקשן, בזמן שחייה של הקורבן נהרסו".
קלייר היא פעילה פמיניסטית שכותבת מסות על סימון דה בובואר, אבל אפילו היא לא מצליחה לגדל גבר מסוג חדש. את רואה בזה את כישלונן של התיאוריות הפמיניסטיות?
"רציתי להראות בקלייר את המורכבות שבלהיות אישה בגיל העמידה שרוצה לעבוד, לחשוב, לאהוב ולהיות נאהבת, ולהעביר ערכים טובים לילדיה. זו המטרה שלה, אבל יש מציאות חיים, וזו לפעמים מעורפלת, מורכבת, מעוותת. לא התיאוריות הפמיניסטיות ולא ערכי הפמיניזם נכשלו, אלא היכולת שלנו לשנות את הקודים התרבותיים שלנו. כך הסבירה עורכת הדין הידועה ג'יזל חלימי ב־1978, כשדיברה על אונס: 'אונס, כמו גזענות, כמו סקסיזם, הוא הסימן החמור לפתולוגיה חברתית־תרבותית. תרבות האונס בחברה יכולה להירפא רק אם יסכימו להטיל ספק רדיקלי במכונה התרבותית הזאת ובתוכן שלה'. היינו צריכים לחכות 40 שנה כדי לראות את המהפכה הזאת".
קלייר היא כמעט דמות טראגית. היא נאלצת לבחור בין האידאולוגיה שלה לבין האימהות.
"אכן, קלייר לא חושבת כפמיניסטית, אלא כאם כשבנה מואשם באונס, והדחיפות היחידה עבורה היא להרחיק את בנה מהכלא. כי לפעמים בחיים הרעיונות שלנו מתנגשים עם המציאות. רציתי שהקוראים יתהו: אילו הייתי האמא הזאת, אילו הייתי האבא הזה, איך הייתי מגיבה?".
החברה הצרפתית מגיבה אחרת לתנועת Metoo האמריקאית, נשמעים שם קולות שמדברים על "השטח האפור"; גם שרלוט גינסבורג בעצמה דיברה בשבוע שעבר בביקורה בסינמטק תל אביב על האזור הרגשי הזה שבו יכולים להתרחש כל מיני דברים — אולי לא מוסריים, אבל לאו דווקא פליליים. הרי משחקי כוח קיימים כמעט בכל מערכת יחסים אירוטית. לכן מפתיע לשמוע את דעתה הנחרצת של טואיל בנושא.
2 צפייה בגלריה
אלכסנדר (בן אטאל) ומילה (סוזן ז'ואנה) ב"האשמה". "סרט אינטנסיבי ועוצמתי"
(צילום: Ascot Elite Entertainment Group)
"אני משתמשת במושג 'שטח אפור' בספר, כי כולם משתמשים בו בימינו", היא אומרת, "אבל אני לא מאמינה שהתחום האפור באמת קיים. אני חושבת שזו דרך לברוח מאחריות ומהבנה של הזולת. הנושא האמיתי הוא הסכמה".
באופן לא מאוד פופולרי בחרת לספר את הסיפור מנקודת המבט של הנאשם, הגבר הפריבילג.
"ידעתי שזה סיכון גדול, במיוחד מפני שתנועת Metoo שינתה את התודעה בצורה חיובית, זו מהפכה של ממש. בהתחלה בחרתי לספר את הסיפור מנקודת מבטה של הנאנסת, קראתי הרבה עדויות, פגשתי קורבנות, אבל הבנתי שאנחנו לא יודעים כלום על מה שקורה בראשו של הנאשם. כדי לדעת את זה, צריך ללכת לבית משפט לצדק. וזה מה שעשיתי במשך שנתיים, רציתי לשים את הקוראים בעמדה של חבר המושבעים. הם ממלאים תפקיד פעיל. אני חושבת שזה ספר לכל הדורות. אנחנו צריכים לדבר על תקיפה מינית אם אנחנו רוצים לשנות את המנטליות שלנו".
איך את מבינה את דמותה של מילה — את הפחד העמוק שלה מגברים?
"צריך לזכור שהיא חוותה טראומה. מעט מאוד עיתונאים צרפתים שמו לב לכך שמילה היתה תלמידה בבית ספר יהודי בטולוז, שבו אזרח צרפתי ירה למוות בגבר ושלושה ילדים. זו היתה טראומה רצינית עבור הקהילה היהודית בצרפת. וכשהעלייה של משפחתה לישראל נכשלה והם חזרו לצרפת, היא הרגישה שברירית מתמיד.
"כשפגשה את אלכסנדר, מילה הרגישה בטוחה ליד התלמיד המבריק הזה, שהשכלתו ותרבותו עשירות. היא לא יכלה לדמיין שהוא יפגע בה. כדי לכתוב את הספר הזה, השתתפתי במשפטי אונס רבים וגיליתי תופעה: ההפתעה. האישה לחוצה מכדי להגיב. קל לומר שהיא יכלה להגיד 'לא', אבל למעשה היא לא יכלה להגיד 'לא', כי היא היתה בהלם".
בספר אפשר לראות את שורשי האטימות והאלימות כלפי נשים. אם אביו של אלכסנדר, ז'אן, מתנהג באופן ברוטלי ונצלני כלפי נשים, אין סיבה שהבן ינהג אחרת.
"נכון, לגמרי. כשהייתי בת 20 או 30, זה היה 'נורמלי' להקשיב להערות מיזוגיניות או להיות סובלנית להטרדות. היינו צריכות להתמודד עם זה, וזה היה ממש קשה. היה דור של גברים שחשבו שיש בכוחם להשיג דברים מנשים, במיוחד במקומות עבודה. הדור החדש יותר מכבד ושוויוני".
בני המשפחה מוצגים בספר כחבורת אינטרסנטים: מובלים בידי הרצון לצבור כוח, כסף, מעמד חברתי, תדמית זוהרת ברשתות החברתיות, נראות אסתטית וצעירה. כשזה מה שמנהל אותך, בני אדם הופכים למשאבים.
"נכון, לפעמים אנשים הם כמו מוצרים או חפצים בעולם שכולו כוח. זה אכן סוג של ביקורת על הקפיטליזם המודרני, על האופן שבו הוא זיהם את כל התחומים, ובייחוד את התחום האינטימי".
כיהודייה־צרפתייה, את מרגישה חלק ממיעוט?
"את רוצה את האמת? זה לא קל וזה אף פעם לא היה קל. אנחנו תמיד מרגישים חלק ממיעוט ותמיד מרגישים שבריריים — וביתר שאת מאז הפיגועים ב־2012, הקהילה היהודית סובלת מטראומה".
יהדות צרפת נתפסת כאורתודוקסית מאוד.
"אני לא חושבת שהיהודים־הצרפתים הם יותר אורתודוקסים, אבל רבים מהם כן מחפשים לאשר מחדש את זהותם היהודית, ולפעמים זה עובר דרך דת או זיקה לישראל. בדור של ההורים שלי, היהודים רק רצו להיות צרפתים. הדת לא היתה חשובה. היינו אנשים רגילים, אבל כיום יש נסיגה מסוימת אל הזהות היהודית, בין השאר בגלל עליית האנטישמיות באירופה".
מה דעתך על הסרט? עד כמה היית מעורבת בהפקה?
"מאוד אהבתי אותו. הוא נשאר נאמן לרוח הספר. אהבתי גם את העבודה של שרלוט, ושמחתי שהיא תגלם את קלייר. חשבתי גם שזה רעיון מצוין ומטריד לבחור בבן האמיתי שלהם לגלם את הנאשם. לא הייתי מעורבת בכתיבת התסריט. איוון פשוט נתן לי לקרוא את אותו, כי הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות. אבל לפעמים דיברנו כי הנושא הזה מעלה קשיים".
נראה שהספר והסרט הם קריאה להתעורר, לפקוח עיניים, לראות נשים כפי שהן באמת.
"כן, לחלוטין. אני מאמינה בכוחם של הספרות והקולנוע. הפילוסוף מישל פוקו דיבר על כוחה החתרני של הספרות. הסכמה ותקיפה מינית אינן בעיות נשיות בלבד — אלו המאבקים של כולנו".
