ונדליזם בליגת הקיסוס, גרסת הציונות הדתית
ונדליזם בליגת הקיסוס, גרסת הציונות הדתית
הדוקו המצוין "המדרשייה" חושף את האירועים שהובילו לסגירת מדרשיית נעם, "פאר האינטליגנציה הדתית", אך נמנע מלהאשים במפורש את הזרם בו היא צמחה
"המדרשייה", הסרט התיעודי שהוקרן אתמול בכאן 11, מתחיל ומסתיים בשיחת טלפון. הראשונה היא עם מדרשיסט, כלומר תלמיד בפנימיית נעם בפרדס חנה, שלבקשת הבמאי מסכים להשתתף בסרט אבל רק מברר, "בכר, אתם באים בטוב, לא ללכלך או משהו. נכון?", איזה טיזר! ומסתיים בשיחה טלפונית עם אמא של אותו בכר, טל בכר, שיצר את הסרט יחד עם יאיר אגמון ונתנאל ימין. "איך הסכמתם אחרי שידעתם מה הולך שם, שאמשיך ללמוד שם?", מבקש הבמאי לדעת, ואמו משיבה, "היה לנו קשה להאמין, וכשכבר כן הבנו, אתה היית עמוק עמוק בתוך אהבת המדרשייה וגאוות המדרשייה". כל זה נאמר על רקע תמונות של הבמאי בימיו בפנימייה כשהוא מוקף חברים ונראה מאושר. "תכלס, היה כל כך כיף", הוא נזכר.
הסרט המרתק הזה מספר על פנימייה של הציונות הדתית, שבמשך 60 שנה הייתה היהלום בכתר של הזרם הזה עד שאחרי אירועים המפורטים בסרט נסגרה ב־2006. היא הוקמה על ידי הרב יהושע יגל, מתוך רצון לזקוף את קומתם של חובשי הכיפות. התקבלו לשם מי שהוגדרו כ"פאר האינטליגנציה הדתית", זה היה כמו להתקבל לייל או אוקספורד, אומרת היועצת החינוכית. "עד אז העולם הדתי נתפס כשריד לעולם ישן שלא מתאים למדינה מודרנית", מסביר ד"ר דרור אידר, שהיה שגריר באיטליה, וגם מדרשיסט לשעבר. הייחוד של המקום היה שהוא משלב "תורה עם דרך ארץ", וגם לימודי מחשבים, ספורט ואפילו קצת תיאטרון ושירה. בוגרי בית הספר אכן הגיעו לתפקידים בכירים בציבוריות הישראלית — מאדם ברוך ועד יעקב נאמן. ח"כ יהודה גליק, איתן כבל ושי באב"ד הם בין המרואיינים בסרט. כמעט כולם נזכרים במקום בהרבה חום. אבל הסרטונים שהתלמידים צילמו מלמדים כי החום הזה לפעמים הפך ללהבות, באופן הכי מילולי. "חומרים אישיים שלא כל אמא הייתה רוצה לראות", אומר אחד המדרשיסטים, וכוונתו אולי בין היתר למכונית שהם מציתים וזורקים מהקומה הראשונה לחצר.
כמו שאומר איתן כבל על התפיסה "המאוד ליברלית" של הרב יגל, שכללה גם "להחטיף סטירות": "האיש שבנה היה בסוף הבעיה". התלמידים, שעודדו אותם לפריצת גבולות, נהפכו לבעלי הבית — ונדליזם ופריקת כל עול היו למטרה. מדברים בסרט תלמידים שהתאכזרו אליהם ופגעו בהם מינית. הפער בין המסורת הדתית לבין ההשתוללות חסרת המעצורים הלך והחריף.
אחד הדברים הבולטים בסרט הוא היעדר הנשים בו ובפנימייה, גם היעדרות ההורים בולטת — תלמידים טבעו בכנרת כשברחו מבית הספר, תלמיד אחר נהפך למשותק בגלל השתטות בגבולות בית הספר, סיבות שלבדן היו צריכות להיות מספיקות להביא לסגירתו. הסרט מפנה אצבע מאשימה מוצדקת כלפי הנהלת המוסד, לכן האמירה של הבמאי כי "תכלס, היה כל כך כיף" היא מוזרה, אחת החולשות של הסרט. עוד דבר שרק מרומז בו הוא שהמדרשייה היא למעשה מיקרוקוסמוס של הציונות הדתית, שהלכה ויצאה מכלל שליטה. זה בולט במיוחד נוכח הביטוי הקיצוני והאלים של המפלגה המייצגת אותה כעת בכנסת, "עוצמה יהודית". היא אולי החלה באופן ערכי אך נהפכה לאדנותית וחסרת חמלה ככל שלא הציבו לה גבולות, קווים אדומים וקו ירוק. מיטיב לבטא זאת דרור אידר שמתאר כי הכאוס התחיל כאשר התלמידים קיוו "שבתוך הסדקים ימצאו את הארץ האבודה שסיפרו להם עליה, והם לא פגשו אותה מעולם".
