מכתב געגוע: יצירה קולנועית שהיא סרט וידיאו ביתי מופלא
מכתב געגוע: יצירה קולנועית שהיא סרט וידיאו ביתי מופלא
ב”מותו של הקולנוע ואבא שלי גם” מתקשר הבמאי המוכשר דני רוזנברג עם אביו החולה דרך המצלמה. התוצאה היא יצירת מופת קטנה המוכיחה את כוחו של הקולנוע
“מותו של הקולנוע ואבא שלי גם” הוא יצירה קולנועית יוצאת דופן שלא נענית בקלות להגדרות המקובלות של סרט עלילתי או סרט תיעודי. לרגעים זה סרט וידיאו ביתי ולרגעים זו דרמת פעולה עתידנית אפוקליפטית. סרט הביכורים העלילתי של דני רוזנברג (שהיה שותף לבימוי הסדרה “ג’וני ואבירי הגליל” וסרט התעודה “אורי זהר חוזר”) צולם כבר לפני שנים ונבנה באיטיות בחדר העריכה של נילי פלר (“ואלס עם בשיר”). ב־2020 הוא היה הזוכה הגדול בתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים, ושנה אחר כך הוא הפתיע כשהיה מועמד לתשעה פרסי אופיר, כולל לסרט הטוב ביותר, הבימוי, התסריט ולמשחק (אך לא זכה). סגירת בתי הקולנוע בעקבות מגפת הקורונה עיכבה את הפצתו עד עכשיו. זה סרט קטן, אישי ואינטימי מדי להפצה רחבה, אבל מי שיעז לנסות אותו בסינמטקים יגלה סרט שהוא הפתעה: מתחת לאמביציה נרטיבית כמעט ניסיונית מסתתר סרט שיש בו רגש פשוט וישיר, מכתב געגוע של בן לאביו.
זה מתחיל בצילום ביתי. דני רוזנברג האמיתי מתעד במצלמת הווידיאו שלו את אביו החולה, בשבועות והימים האחרונים לחייו. האב סובל מכאבים וסובל מהפלישה של מצלמת בנו למיטת חוליו. אבל רק ככה הבן מצליח לתקשר עם אביו, כשמצלמה ביניהם. הבן רוצה ללהק את אביו לסרט שהוא כותב, בתקווה שהפרויקט הזה ישאיר אותו בחיים. האב, מצדו, חסר סבלנות לפנטזיות של בנו והיה מעדיף שיתעסק בדברים רציניים יותר, שידאג לפרנסה, למשפחה, לבן שלו. שיפסיק כבר עם השטויות שלו.
אז הבמאי מלהק שני שחקנים שימלאו את מקומו ואת מקום אביו בסרט שהוא חולם לעשות. רוני קובן הוא הבן, מארק רוזנבאום הוא האב. שני דובים במערה אחת שממשיכים לריב ביניהם גם בגרסה הבדיונית שלהם. הבמאי מדמיין סרט על מה שקורה כשמתקבלת הודעה שתקיפה איראנית עשויה לנחות על תל אביב, וכדי להציל את המשפחה עליהם לברוח לירושלים.
הסופר והתסריטאי ז’אן־קלוד קארייר כתב בספרו “שפת הסתרים של הקולנוע” שהקולנוע הוא הגלגול המודרני של מסכות המוות עוד מימי מצרים העתיקה. הקולנוע כמדיום טכנולוגי שנועד לנצח את המוות ולהעניק חיי נצח. אי אפשר לצפות ב”מותו של הקולנוע ואבא שלי גם” ולא לחשוב עליו כסרט שמנסה גם להיות מכונת ההנשמה שתשאיר את האב בחיים, וגם האנדרטה שנבנית לזכרו. רוזנברג יוצר כאן פורטרט של האמן כילד קטן, בכיין ותלותי, שמציק לאביו כדי לזכות בתשומת לבו. הקולנוע, שהאב ראה בו עיסוק ילדותי ולא בוגר, הוא מה שהופך את האב לגיבור קולנועי בעל כורחו, שבמותו מעניק לבנו יצירת מופת קטנה, שאולי לא היתה יכולה להיעשות כל עוד הוא חי. אני לא יכול להתכחש לאפקטיביות הרגשית של הסרט הזה שאותו ראיתי בתזמון המצמרר חודשים בודדים אחרי מותו של אבא שלי ובימים שבהם הקולנוע אכן מת כי בתי הקולנוע היו סגורים בגלל מגפה. אבל מלאכת הטלאים הזאת, בין תיעודי לעלילתי, מצליחה בדרך פלא ליצור תרכובת אלכימית שלמה, שעוסקת בסוד כוחו של הקולנוע. לדמיין את מה שעוד לא קרה, ולזכור את מה שכבר איננו.
