איך זה שאף עבודה עדיין לא הוסרה?
איך זה שאף עבודה עדיין לא הוסרה?
פגישת גישור שתתקיים היום תכריע את גורל יצירתו של דוד ריב שהוסרה מקירות מוזיאון רמת גן בהתערבות ראש העירייה והוועד המנהל של המוסד. אבל אם לא תוחזר העבודה לתצוגה, על האמנים האחרים להסיר את יצירותיהם מהתערוכה ולשלוח מסר ברור לכרמל שאמה הכהן
ב־2003 הצגתי במוזיאון חיפה, במסגרת סדרת התערוכות ״מרשים״ שאצרה יהודית מצקל, תערוכה שכללה שתי עבודות וידיאו. באחת השבתות, כשביקרתי במוזיאון, גיליתי שחלה טעות ובמקום שתי עבודות הוצגה אותה אחת בשני המסכים. ניגשתי בזעם לשני מכשירי הווידיאו, הוצאתי מהם את קלטות ה־VHS ונסעתי הביתה מבלי לחשוב באותו הרגע אם הפרתי חוזה כלשהו, או שהיה אפשר לפתור את זה אחרת. מבחינתי, הטעות העידה על בעיה עמוקה יותר ביחס של מוזיאון אל יצירה ואל יוצרת. כך הסתיימה מבחינתי התערוכה.
השבוע נזכרתי באפיזודה הזו, בעקבות הסערה סביב העבודה ״ירושלים״ של דוד ריב, שהורדה מהתערוכה ״המוסד: המוזיאון והישראליות״ במוזיאון רמת גן המחודש, בעקבות הוראתו של ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן.
כזכור, יומיים לאחר פתיחת התערוכה העלה שאמה הכהן פוסט בפייסבוק שבו שאל את עוקביו האם להסיר את הציור של ריב, שאותו הגדיר כגזעני ואנטישמי. בציור מופיעה דמות מוכפלת של חרדי מתפלל ולצדו הכיתוב: ירושלים של זהב וירושלים של חרא.
בעקבות תוצאות ה"משאל" הפסאודו־דמוקרטי הורה שאמה הכהן להסיר את היצירה. זמן קצר אחר כך, לאחר שהתעלם מצו מניעה זמני שהוציא בית המשפט, והבין כי אין לו סמכות להורות על הורדת עבודה, העביר את ההחלטה למי שהסמכות בידם, חברי הוועד המנהל של מוזיאון רמת גן, ואלה עשו כדברו. זו גם הסיבה שבית המשפט אשרר את החלטת הוועד המנהל להתערב בתוכן אמנותי, ודחה את עתירתו של ריב, שהתמקדה בכך שאין בסמכותו של ראש עיר להתערב בתוכני המוזיאון.
הציור של ריב (שאפשר לדון באופן נפרד על איכויותיו) הוצג מלכתחילה בתערוכה על רשת חיצונית של מחסן המוזיאון מאחורי לוח שקוף, כך שהמבקרים יוכלו לצפות בה. אוצרת התערוכה, סבטלנה ריינגולד, בחרה להציג את העבודה כך במטרה לדבר על צנזורה פנימית שמפעילים היום כל האוצרים שבוחרים עבודות לתערוכה, עוד לפני הצנזורה החיצונית. במובן הזה שאמה הכהן — הצנזור החיצוני — פשוט השלים את העבודה.
ההתנהלות הכוחנית של ראש עיריית רמת גן גרמה למחאות רבות בשדה האמנות. מוזיאון תל אביב, בצעד יוצא דופן, פרסם הודעת גינוי, ומוסדות רבים אחרים תלו דגל שחור. האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה לצד ריב כיסו את עבודותיהם בבדים שחורים, שהורדו מיד לאחר מכן בהוראת שאמה הכהן. בהמשך, לאחר שלא הושגה פשרה עם הוועד המנהל, שלחו 43 אמנים מכתב למוזיאון שבו הם דורשים להסיר את עבודותיהם, אם לא תוחזר העבודה המצונזרת. שאמה הכהן עצמו נשמע די משועשע מהאיום ופרסם פוסט מזלזל בפייסבוק. ״אנסה לסייע בסמכותי להרחיב את שעות הפעולה של המוזיאון לעד חצות בכדי שיהיה לכולם נוח להגיע ולקחת״, כתב.
היסטוריה של התערבות פוליטית
מי שמכיר את ההיסטוריה של מוזיאון רמת גן, לא אמור להיות מופתע. הפוליטיקאים המקומיים תמיד היו מעורבים בו: ב־1998 התפטר האוצר מאיר אהרונסון מהמוזיאון בעקבות סכסוך עם ראש העיר אז, צבי בר. בראיון שהעניק למגזין "סטודיו" שנה אחר כך טען כי ״הפריעה להם העובדה שאנחנו, המוזיאון, לא כפופים להם״. מרים טוביה בונה, שהגיעה אחריו, פוטרה לאחר שנתיים, וכך גם קרה לאריאלה אזולאי, שטענה כי החיכוכים עם חברי הנהלת המוזיאון החלו כבר בחודש שנכנסה לתפקיד, וכינתה אותם ״עסקנים קטנים שהשתלטו על המוזיאון״.
את אזולאי החליף שוב אהרונסון, שכיהן כמנהל ואוצר המוזיאון עד לתחילת השיפוץ ב־2017.אפשר היה לחשוב שהשקעה של מיליונים במוזיאון חדש משמעותה גם דף חדש, אך רמז לכך שמערכת היחסים הלא בריאה בין המוזיאון לפוליטיקה המקומית לא באמת השתנתה ניתן כמה ימים לפני הפתיחה: שאמה הכהן ביטל את השתתפותו של אהרונסון בטקס, אף על פי ששמו הופיע בהזמנה כאחד הדוברים באירוע.
מי מפר חוזה עם מי
עד עתה לא הורדה אף עבודה מהתערוכה. היו אמניות ואמנים שעבודתם הושאלה למוזיאון על ידי אספנים ולכן ידיהם היו כבולות. למשל, זויה צ'רקסקי, שעבודתה הושאלה מאוסף רני רהב, ביקשה מהאספן שיוציא את העבודה. רהב לא רק שלא נענה לבקשתה, אלא גם תמך פומבית בשאמה הכהן.
עו"ד גיא אבידן, איגוד האמנים הפלסטיים: "הסרת עבודות של האמנים דווקא תבסס את חופש הביטוי. צורה לו למוזיאון שאף אמן לא ירצה להציג בו"
גיא אבידן, עורך הדין של איגוד האמנים הפלסטיים, מספר כי פנו אליו אמנים במטרה לברר אם הוצאת העבודה היא הפרת חוזה מול המוזיאון (אף כי לא מעט אמנים שפניתי אליהם כלל לא חתמו על חוזה — ד”ג). אבידן, שלמרבה האירוניה שימש בעבר עורך דין של שאמה הכהן בתביעות דיבה, אמר שלדעתו אין שום מניעה לעשות זאת. ״להפך״, הוא אומר, ״יכול להיות שהמוזיאון, בזה שהסיר את העבודה של דוד ריב, הפר את החוזה איתם. אם היו אומרים לאמנים מראש שהמוזיאון רשאי לצנזר עבודות, אולי הם לא היו מסכימים להציג, כך שיכול להיות שמבחינה חוזית יש פה טעות או הטעיה. הם לא הסכימו להציג במוזיאון חשוך״.
אבידן היה דווקא שמח אם האמנים היו מוציאים את עבודתם. ״אני לא חושב שהמוזיאון היה מגיש תביעה נגד עשרות אמנים״, הוא אומר. ״ובזכות מקרים כאלה יש תקדימים טובים המבססים את חופש הביטוי האמנותי. אמנים בארץ הם נורא סוליסטיים, פה יש הזדמנות לפעול כקבוצה וזה בעיניי מדהים. צורה לו למוזיאון שאף אמן לא ירצה להציג בו. יאללה, תרימו לעצמכם כקבוצה, כזרם בקהילה. כבר אין את זה כמעט בעולם״.
ראש עיריית רמת גן שאמה הכהן היה משועשע מכוונת האמנים להסיר את עבודותיהם מהתערוכה: "אנסה לסייע בכדי שיהיה לכולם נוח להגיע ולקחת"
משהו בעולם שכן מזכיר את המקרה קרה בביאנלה במוזיאון וויטני בניו יורק, ב־2019. האמנים המשתתפים בתערוכה איימו להסיר את עבודתם אם מנהלי המוזיאון יתעלמו מדרישתם לפטר את סגן יו״ר חבר המנהלים וורן קנדרס, שברשותו חברה לייצור נשק, כולל גז מדמיע שהופעל נגד מהגרים. האיום עבד וקנדרס התפטר.
מדוע האמנים עדיין לא מימשו את האיום? מיכל שמיר, מראשי המתנגדים למעשיו של שאמה הכהן, מסבירה את הדחייה בכך ששר התרבות חילי טרופר נכנס לתמונה והמליץ על מגשר, יגאל בן שלום, שאמור להיפגש עם נציגי המוזיאון והאמנים היום, ולחתור לפשרה שבמסגרתה תתאפשר החזרת העבודה.
״ללא החזרתה, שום דבר לא ישתנה״, היא מודיעה. קולות נוספים ששמעתי בשבוע האחרון דיברו על הצורך בפשרה ולא לוותר על הצגה במוזיאון היפהפה, ששופץ רק עתה.
לטעמי זו טעות. נכון, פתיחת המוזיאון המחודש היתה מלווה בתקוות רבות — אך כגודל התקווה גודל האכזבה. עם זאת, אין ספק שכרגע ראש עיריית רמת גן רואה במוזיאון נכס נוסף שלו ויש צורך להעמיד אותו על טעותו — המוזיאון אינו שייך לו. מוזיאון ללא אמנות וללא אמנים אינו מוזיאון, והססנותם של האמנים תהיה רק הוכחה לכוחם המוחלש, ולאי־הסולידריות בשדה האמנות.
לטעמי, זו שעת המבחן של האמנות המקומית. במידה שלא תוחזר העבודה של דוד ריב למוזיאון בזמן הקרוב, על האמנים להוציא את עבודותיהם משם, לגייס את כל שדה האמנות — האמנים המבקרים ושוחרי האמנות — ולהחרים את המקום.
