לנוסטלגיה לחצו פליי: סדרות העבר הגדולות חוזרות למסך
לנוסטלגיה לחצו פליי: סדרות העבר הגדולות חוזרות למסך
סדרות העבר "חשיפה לצפון", "נשואים פלוס" ו"בנות הזהב" היו חדשניות גם לזמנן. בלי גיוון אתני ורגישות מגדרית - אבל עם המון חתרנות וליבידו
"פגי, כשדיברתי על משהו ישן, התכוונתי לישן וטוב", אומר אל בנדי מ"נשואים פלוס", שעלתה השבוע ב־yes. אבי המשפחה לועג כך, שוב, לאשתו שמנסה להעלות זיכרונות רומנטיים. ישן וטוב הם גם ההגדרה לעוד שתי סדרות מפעם שמוצעות כעת בטלוויזיה בישראל. "חשיפה לצפון", הסדרה רבת־הקסם על רופא מהעיר הגדולה שמגיע לעיירה נידחת באלסקה, ששודרה במקור בשנים 1995-1990 ומוצעת כעת ב־HOT; ו"בנות הזהב", ששודרה בשנים 1992-1985 וזמינה על כל עונותיה בדיסני פלוס.
נדמה שהחזרה לפעם מתאימה לאווירה בישראל יותר מאי פעם, אבל היא גם מקרית, יותר נכון גלובלית, כי היא מתרחשת ומצליחה גם בשירותי הסטרימינג בעולם. אבל פה היא עונה על הגעגוע לכל מה שהתרחש לפני 7 באוקטובר. הצופים נאחזים במוכר. מעדיפים לראות משהו שהיה בעברם, יודעים בדיוק איך הוא הסתיים, ושהסוף בו הוא טוב. כלומר לא גרסה חדשה ל"פרייז'ר", כפי שעלתה עכשיו ולא מותירה שום רושם, אלא "פרייז'ר" עצמה בבקשה.
ניקח, למשל, את "חשיפה לצפון" ונשווה אותה לסדרה אחרת המתרחשת באלסקה ומשודרת כעת — "בלש אמיתי: ארץ הלילה". בפרקים הראשונים נראה היה כי הסדרה החדשה בכיכובה של ג'ודי פוסטר מספיק רחוקה, שונה וטובה מהמציאות המזרח־תיכונית כדי שאפשר יהיה ליהנות ממנה, אבל ככל שנקפו הפרקים, מראות הזוועה והבלהות שינו את דעתי. איפה איזה ד"ר פליישמן והפציינטים, השכנים, שדרי הרדיו ואיילי הצפון החמודים כשצריך אותם?
האם הסדרות עומדות במבחן הזמן? התשובה היא כן ולא. הכל בהן שונה מהעשייה של היום: יש להן פתיחים ארוכים־ארוכים; בסיטקומים "בנות הזהב" ו"נשואים פלוס" הצחוק המוקלט רועם ממש; ובכולן כללי הז'אנר מאוד נוקשים: כאן תבוא בדיחה, כאן יהיה פאנץ', כאן יהיה רגע נוגע ללב.
הן שונות מהסדרות היום גם במה שאין בהן. למשל מגוון אתני, רגישות מגדרית או רוח Metoo. אלה סדרות שאומנם נעשו אחרי שנות השבעים ויש בהן מודעות פמיניסטית וחברתית, אך אין בהן תקינות פוליטית. אבל שלושתן מקצועיות, מצחיקות וסוחפות.
גם אז, לפני שלושה עשורים ויותר, שלוש הסדרות בלטו בייחודן על רקע התוצר הטלוויזיוני האמריקאי השגרתי. כך כמובן במקרה של "חשיפה לצפון", שיצרו ג'ושוע בראנד וג'ון פולסי על רופא ניו־יורקי (רוב מורו המצוין) המגיע לעיירה שכוחת אל ולא רק מטפל בעזרת הכלים המתקדמים שלו בתושבי המקום אלא גם לומד מבני העיירה רפואה עתיקה ומנהגים מקומיים, ואהבה והומור דק, והכל בשפה שונה ומרגשת.
גם "נשואים פלוס" בלטה בייחודה. הסדרה היא ההפך הגמור מ"חשיפה לצפון" אבל גם מרוב הסיטקומים של התקופה. יש בה גסות וולגריות, אל ופגי עוקצים זה את זה, לא נהנים להיות יחד, וגם לא עם ילדיהם קלי ובאד בנדי. הם היו הנגטיב של כל מה שסיטקומים משפחתיים פופולריים באותה תקופה ייצגו. למעשה, השם שלהם אמור היה להיות בהתחלה "לא משפחת קוסבי" — המשפחה המושלמת בכל מובן שייחודה היה בכך שהיא אפרו־אמריקאית. ההורים ב"נשואים פלוס" חווים אושר רק כשהם גורמים למישהו אחר מפח נפש, במיוחד לשכניהם. הם עשו את זה באופן מצחיק. אל שנא את חייו כמוכר נעליים ופגי היתה לא מסופקת מתפקיד עקרת הבית שכשלה בו. הציפיות שלה מהחיים היו כל כך הרבה יותר גבוהות, אפילו יותר גבוהות מהתסרוקת שלה. הבת שלה היתה התגלמות "הבלונדינית הטיפשה", אבל גם לסטריאוטיפ הזה לעגו היוצרים רון ליווט ומייקי ג'י מויה.
אם ב"נשואים פלוס" נהגו לצחוק על החשקים המיניים של האם והבת, ב"בנות הזהב" זאת כמעט התמה המרכזית: ארבע נשים, לכל אחת תכונה — אחת תמימה, אחת יפה, אחת מושחזת, אחת מרושעת. כולן רצו אהבה ומין, בעיקר בלאנש. זה כבר הצחיק את צופי התקופה, נשים זקנות עם ליבידו. אבל היה בזה גם משהו חתרני. לא מפתיע שאת הסדרה יצרו סוזן האריס, מהיוצרות המרשימות של התקופה, ואחד מתסריטאיה היה מארק צ'רי, שיצר בהמשך סדרה אחרת על חבורת נשים, "עקרות בית נואשות".
אם כבר מדברים מנקודת מבט של העתיד על הסדרות האלה, היוצרים והדמויות שלהן. הרי שמעניין מאוד לראות מה קרה לשחקנים אחרי ההשתתפות בסדרות האלה. אד אוניל, שגילם את אל בנדי, נהיה לפטריארך ב"משפחה מודרנית", קייטי סגל שגילמה את פגי כיכבה ב"ילדי האנרכיה", כריסטינה אפלגייט, הנערה הבלונדינית, היתה לכוכבת טלוויזיה ענקית מאז, באחרונה עם "בשבילי אתם מתים". ובטי וייט, שגילמה את רוז ב"בנות הזהב", הגיעה באמת לגיל זהב — 99 במותה בסוף 2021. עד כמה התקדמנו מאז? היום יש מגוון אתני רב, אבל האם היום רואים הרבה סדרות על ארבע נשים מבוגרות שחיות ביחד בדירה אחת ונהנות מהחברות אחת של השנייה?
