קובי אוז תולה את הנעליים (במוזיאון)
קובי אוז תולה את הנעליים (במוזיאון)
הגיטרה של נקמת הטרקטור, מכתבי המעריצים לנושאי המגבעת והכרזות להופעות של פורטיס מוצגים עכשיו בתערוכה חדשה על הניינטיז ברוק הישראלי. "ניסיתי להביא קצת מרוח הזעם, המיניות המתפרצת, המחאה והיצירתיות של התקופה", אומרת האוצרת. רבים מכוכבי התקופה שמחו לשתף פעולה (אבל אביב גפן לא)
"בניינטיז לבשת חולצת פלנל, היתה לך גיטרה חשמלית ישנה ושיער שלא חפפו אותו שבועיים", נזכר המוזיקאי דן תורן. "קראו לזה גראנג' וזה גם הגיע גם לארץ. זו היתה פגישה של התרבות והאמנות עם משהו אופנתי והיה רגע בשנות ה־90 שרוק היה אופנתי, גם ברדיו: אם יצא שיר חדש לאיפה הילד, ירמי קפלן, אביב גפן או דנה ברגר, אז זה מה שהיה צריך להשמיע. כמו שעכשיו אם ליסמין מועלם יצא שיר חדש, צריך להשמיע. אז היום זו מוזיקה רכה, מלודית, עם נגיעות מזרחיות, אם תרצי R&B ישראלי. מי שמאוד הצליח בשנות ה־90, זו הפרנסה שלו עד היום, כמובן שגם המשיכו ליצור, ואנשים שאהבו את המוזיקה הזו אז ממשיכים לאהוב אותה גם היום".
את הרגע הנדיר הזה שבו הכוכבים, ומי שעיצבו את פסקול התקופה, היו איפה הילד, זקני צפת, נושאי המגבעת, פורטיסחרוף, כנסיית השכל, תערובת אסקוט, מוניקה סקס, כרמלה גרוס ואגנר, המכשפות, אביב גפן והתעויוט, בלאגן, פונץ', משינה ואחרים, מנציחה עכשיו התערוכה החדשה "הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית" על סצנת הרוק של שנות ה־90, שמצליחה להעביר מיד את אווירת הניינטיז: מכותרת התערוכה שלקוחה מהשיר של כרמלה גרוס ואגנר, ועד ההזמנה שמזכירה את הכרזות שיצרו אז, באמצעים הטכנולוגיים של התקופה.
שנות ה־90 היו תור הזהב של הרוק הישראלי, ובהן הוא התבסס כז'אנר מוזיקלי שמתאפיין בכנות יצירתית, בקשר בין מוזיקה לבין מרד חברתי, ולעתים ביטא מיניות מוחצנת ומחאה ("אנחנו דור מזוין", "רטוב וחם").
התערוכה שמוקדשת להן תיפתח בשבוע הבא (16 במאי) בגלריית המשכן לאמנות בית מאירוב, במסגרת העונה הישראלית לעיצוב בחולון. יוצגו בה פריטים שנאספו מיוצרים, מעריצים, עיתונאים וצלמים, החל מכרזות וסטיקרים, דרך הזמנות, קליפים, תקליטים, מזכרות, ליין אפ של הופעות, חולצות ועד כלי נגינה. והסצנה היתה תל אביב ונעה בין מועדון "רוקסן" - אחד מסמלי התקופה שמקבל ייצוג בתערוכה עם כוס מקורית ופוסטר לרגל חגיגות שנה למועדון עם דיוקנו של פורטיס עליו - לבין הברים "המדבר" ו"הגלולה".
מי שיספק את דבר המומחה לענייני מוזיקה בתערוכה הוא השדרן וזוכה פרס אקו"ם יואב קוטנר. יוצג שם ראיון מצולם הסוקר את התפתחות מוזיקת הרוק הישראלית לצד מגמות עולמיות ומקומיות במוזיקה, בחברה ובתרבות בכלל. על מקומן של הנשים בסצנת הרוק בישראל, עדתיות, תקשורת ומקומו של שדרן הרדיו.
הקפוצ'ון של מוניקה סקס
את התערוכה אוצרת ד"ר אביבית אגם דאלי, חוקרת תרבות חזותית. "זו תערוכה היסטורית, סוציולוגית, אנתרופולוגית תרבותית", היא אומרת. "ניסיתי לספר את הסיפור דרך אובייקטים מהתקופה תוך התייחסות גם להיבטים חברתיים והיסטוריים. זה סוג של טיפה בים שמייצגת את המליחות שלו. דרך דוגמאות בודדות אפשר לתפוס את הלך הרוח של הזמן".
בין המוצגים אפשר לראות את הגיטרה של אבי בללי מנקמת הטרקטור, התופים של תערובת אסקוט, בגדי ההופעה של סטלה מאריס (אביו של הגיטריסט ניק מילר היה חייט והוא שמר אותם), בובת מכשפה שקיבלה אלונה דניאל, סולנית טאטו, אחרי הופעה מענבל פרלמוטר, סולנית המכשפות, וגם הקפוצ'ון המפורסם מעטיפת האלבום הראשון של מוניקה סקס "פצעים ונשיקות": "שחר אבן צור שיחק כדורסל בילדותו וחשב על הלהקה כמו על קבוצת כדורסל", מספרת אגם דאלי. "כשחיפשו ויז'ואל לעטיפה קפץ לו הקפוצ'ון של השיקגו בולס, והם עשו סקיצה, צילמו בפולרואיד וכך נולדה העטיפה".
ההיענות היתה גדולה?
"עבדתי עם מה שיש לי, לא עם מה שאין לי. הטלפון הראשון היה לחמי רודנר מאיפה הילד וזרמתי במורד המחילה, דבר הוביל לדבר. חלקם שיתפו מאוד פעולה וחלקם פחות, כמו אביב גפן למשל שלא רצה. פניתי גם דרך הפייסבוק למעריצים ושם מצאתי המון חומרים".
נתתם מקום גם למעריצות ולמעריצים.
"רם אוריון מנושאי המגבעת הראה לי מכתבים ששלחו מעריצות בדואר דרך חברת התקליטים. אז זה היה משהו מאוד חזק לעומת היום, אף שפוטנציאלית אפשר לדבר עם מי שרוצים דרך הרשתות החברתיות".
אגם דאלי אומרת שהיוצרים פחות הסתירו את המחאה אז. "רוק ומחאה תמיד הלכו יחד ורואים את חוסר שביעות הרצון מההורים, רוח של מרד ורצון לפרוע את הגבולות. זה בא עם טקסטים בועטים וחזקים, וזה הצליח. המוזיקה היום הרבה פחות בועטת ומרדנית ויותר תעשייתית, היא לא רעבה, היא מאוד דשנה, מין מכונת כסף כזו. שם היה רעב אמיתי לתשומת לב ולאהבה".
למה דווקא תערוכה על הניינטיז?
"הגעתי לזה מהכיוון של הקליפים. בעולם הם נולדו ב־1981 כש־MTV עלו לאוויר. בארץ לקח עוד עשר שנים. פתאום היתה פריחה לקליפים בעברית שמושקעים חזותית ולא היו קיימים בעבר, שתפקדו גם כמקדמי המכירות של השירים".
שדרן הרדיו היה אלוהים
בתערוכה מוצגים הקליפים שממחישים את הזהות הישראלית של התקופה, מהגישה האירונית לשירי עבר כמו "בשמלה אדומה" של הקספרים דרך "עבדים" של ברי סחרוף על ההשתעבדות לצרכנות ולקניות ועד "האיש שאין לו שם" של פורטיס, שנראה שנכתב בהשראת העובדים הזרים שהתחילו להגיע לארץ.
האינטרנט שהחל להיכנס באותן שנים הוא גם אחד ממחוללי השינוי המהותיים של התקופה וגם לכך יש התייחסות בתערוכה. "האינטרנט קידם אותנו משמעותית, כולל זה שהילדים שלי שנולדו בשנות ה־2000 מכירים את השירים שאני שמעתי ולא רק בזכותי, אלא כי הם חשופים אליהם דרך האינטרנט. זו תופעה יוצאת דופן שדור אחד אוהב את מה שאהב הקודם ודור ה־X מתכתב עם דור ה־Z".
אחד הדברים המפתיעים בתערוכה הוא שהשיח העדתי כמעט לא קיים בה.
"לא היה בכלל השיח הזה של עדתיות, אולי ממש בשוליים של השוליים. כולם נורא רצו להיות אז אמריקאים או בריטים. המוזיקה של היום כל כך שונה מהמוזיקה של שנות ה־90 שכל הזמן שאפה למערב, אף אחד לא ממש רצה להיות ישראלי, הם רצו להיות שם. היום כן קיים רצון להיות יותר מקומיים ולוקאליים. אז זה טושטש כי פשוט לא רצו. זו היתה הסביבה וזה נראה טבעי".
איך נגמר העידן הזה?
"יש הבדל בין השנים 1995-1990 לבין 2000-1995. זה קשור לאסון פסטיבל ערד בקיץ 1995 שבו נמחצו למוות שלושה בני נוער בהופעה של משינה, והשפיע באופן דרמטי על התנהלות ההופעות, פתאום הכל נעשה מינורי. וכמובן כמה חודשים אחר כך לרצח יצחק רבין שהשפיע על מצב הרוח של כולנו, וגם של שדרני הרדיו. המוזיקה תווכה אלינו באותן שנים דרך הרדיו שהיה דבר אלוהים חיים ואחרי רצח רבין ובתקופת הפיגועים העדיפו להשמיע ולשמוע שירים יותר שקטים. אז גם הטונים של המוזיקה ירדו, הגיטרות החשמליות הורידו ווליום".
