שיר כהן, הישראלית אלופת העולם בקיקבוקס: "ידעתי שזה מה שיציל אותי"
שיר כהן, הישראלית אלופת העולם בקיקבוקס: "ידעתי שזה מה שיציל אותי"
"משיכון ד' בטבריה לא יוצאים לרוב ספורטאים", אומרת שיר כהן, אלופת העולם בקיקבוקס והישראלית הראשונה שזכתה במדליית זהב במשחקי העולם. המצוקה שחוותה בילדותה ובנעוריה, היא אומרת, "היא שהפכה אותי לספורטאית שלא רואה בעיניים את היריבות שלה"
מוקדם בבוקר בעיר מעלות. שיר כהן יושבת נינוחה בחצר אחד הבתים כשמאחוריה מטפסת השמש. כיאה לאוקטובר, רוח קלה מנשבת. כהן לבושה בחולצה ורודה קצרה, ידיה משולבות באיפוק על השולחן ושיערה אסוף. חזותה משדרת רוגע מוחלט ונדמה שדבר לא יכול להסגיר את מי שהיא באמת: לוחמת קטלנית ומיומנת, רק בת 21 וכבר אלופת עולם ואלופת אירופה בקיקבוקס. ואם לא די בכך, הרי שלאחרונה אף הפכה לישראלית הראשונה בהיסטוריה שזוכה במדליית זהב במשחקי העולם.
רק ניסיון לדלות מידע על הזכייה ההיסטורית חושף את שיר כהן האימתנית של זירת הקרבות. "לא ראיתי בעיניים שום דבר חוץ מלנצח", היא אומרת. "הייתי מלאת אדרנלין ואש בוערת והתאבדתי על זה". את הטקטיקה שלה היא מתארת: "בלבלתי את היריבה שלי עד שבסוף היא איבדה פוקוס". אלה משפטים אופייניים שממחישים את הלך הרוח הקרבי והבלתי מתפשר שמשתלט על כהן כשהיא עולה לזירה. "שיר נחשבת לספורטאית ברמות הגבוהות ביותר", אומר עליה אריק קפלן, נשיא התאחדות הענפים הלא־אולימפיים, "היא כבר דמות לחיקוי לספורטאיות בארץ וגם בעולם".
במשחקי העולם, המקבילה לאולימפיאדה עבור ענפי הספורט שאינם אולימפיים בהגדרתם, רוח הקרב הבלתי מתפשרת היא בדיוק מה שנדרש מהלוחמת הישראלית כדי לגבור ברבע הגמר על יריבה צ'כית, שלה הפסידה בכל מפגשיהן הקודמים בעבר, שהאחרון בהם התקיים חודש בלבד לפני המשחקים. בחצי הגמר שייטה בנינוחות יחסית מול יריבה אמריקאית, אך בגמר נתקלה בלוחמת מפולין, אלופת עולם מוכרת ומעוטרת שזכתה באינספור תארים ואליפויות. "בכלל לא הרגשתי עייפות כשנלחמתי מולה, רק רצון מטורף לנצח", מתארת כהן. לדבריה, למרות המעמד שאליו התכוננה בקדחתנות במשך שלוש שנים — "ספקות ופחדים לא היו גם שם לרגע".
איך מגיעים לשליטה מוחלטת ברגשות ובפחדים, וליכולת שלא למצמץ מול אף יריבה? זה בעצם הסוד של שיר כהן, שלא רבים יודעים עליו. למרות גילה הצעיר, אלופת העולם הספיקה לראות לא מעט דברים: היא נולדה בשיכון ד' בטבריה, אולי השכונה הקשה ביותר בעיר. "שיכון ד' זה מקום שכמעט אף אחד לא מגיע ממנו לספורט ומי שכן — מגיע לספורט לרוב ממקום של מצוקה". כהן הלכה בעקבות אחיה הגדול והנערץ, אביאל, שהספורט היווה עבורו מפלט.
את המפלט שלה, כהן תחילה מצאה בריצה. "היה בזה משהו משחרר ופורק מתחים", היא מודה. כנערה השתתפה בתחרויות הריצה הבית־ספריות ואף בחלק מהמקצים של מרתון טבריה המפורסם. אך עבורה הקסם היה מתרחש בשעות הלילה, כשהיתה רצה באופן חופשי במורדות טבריה ומסירה מעצמה חלק מהעול היומי שהחל באותם ימים להצטבר בביתה.
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 14", היא מספרת בגילוי לב, "גדלתי בבית מסורתי שבו היתה שגרה של ביחד — והגירושים שינו את הכל. איבדנו את המסורת, את השבתות והחגים. זה היה קשה מאוד. באותם ימים הרגשתי אבודה ומבולבלת, הייתי יוצאת עד שעות מאוחרות בלילה והרגשתי שאני ממש מאבדת את עצמי".
אבל מי שלקחה את זה קשה יותר מכהן היתה אמה, שאיבדה גם את אביה באותו הזמן. "היה לה מאוד קשה בתפקוד השוטף", מתוודה ספורטאית־העל, "היא החלה לחלות בנפש והיתה מאוד זקוקה לי רגשית, אבל גם במטלות הכי בסיסיות, כמו לקחת את האחים שלי לבית הספר ולנקות". למרבה מזלה, כהן מצאה באותן שנים עוגן יציב וכיוון בדמות אימוני קיקבוקס במכון טברייני מקומי. שם גם התגלה כישרונה הגדול בענף כשלאט לאט החלה לנצח תחרויות מקומיות ואז בינלאומיות, ולהטביע חותמה על התחום.
אולם האתגר האמיתי, זה שכנראה גם חישל את כהן והפך אותה למכונת הקרב שהיא כיום, הגיע כשהיתה בת 19 ועזבה את הבית לטובת מועדון אימונים במעלות. "המשפחה שלי היתה מאוד תלויה בעזרה שלי", היא מודה, "ההחלטה לעזוב קרעה אותי לגזרים. הרגשתי אגואיסטית, שאני נוטשת אותם מאחור.
אמא שלי, שתמיד מפרגנת מכל הלב והיא אישה מדהימה, היתה מתקשרת אליי בוכה ומבקשת שאחזור לעזור. היה לי כל כך כואב לפעמים לנסות להסביר לה שאני מתכוננת למשחקי העולם, שזה מה שיציל אותי, ועדיין זה היה מכאיב לי. הייתי נופלת בזה המון. מגיעה לאימונים לא מרוכזת, עם מחשבות על אמא שלי והאחים שלי".
הקושי הגדול ביותר, לדבריה של כהן, היה להמשיך בשגרת האימון כאילו כלום לא קורה בבית. ללמוד לסנן את רעשי הרקע, קשים וכואבים ככל שיהיו, ולהתמקד במטרה הגדולה שהציבה לעצמה.
מאמניה, אלכס דר ופיטר סאקס, היו חלק בלתי נפרד מהתהליך הלא שגרתי "שלימד אותי המון על עצמי וביגר אותי", היא אומרת, "אין ספק שהאתגרים המנטליים הפכו אותי למי שאני כיום — סוג של מכונה שדבר לא יכול להיכנס לה לראש ולהפריע".
מה צופן העתיד עבור האלופה הטבריינית שנמצאת כעת בהפוגה זמנית מקרבות? "אף שאני צעירה, אני מרגישה שכבר ראיתי הרבה, התמודדתי הרבה ונלחמתי בהרבה חזיתות", אומרת כהן, "אבל תמיד יש עדיין לאן לשאוף ולכוון. אני רואה את עצמי ממשיכה עוד שנים קדימה, מנצחת ומתקדמת. מבחינתי זו רק ההתחלה".
