"פינק ליידי": סרט רגיש, אנושי ונוגע ללב
סרטם החדש של הבמאי ניר ברגמן ומינדי ארליך, חרדית לשעבר, מספר על משבר זוגי, משפחתי וקהילתי של זוג חרדי בעקבות בגידה. אך במקום חיסול חשבונות צפוי עם החברה החרדית מציגים היוצרים סיפור עדין ומרגש
כמו שף במסעדת עילית, לניר ברגמן יש יד רגישה ותבלין ייחודי שהופכים חומרי גלם נפוצים למנות דגל נדירות באיכותן. ברגמן, שהתחיל את דרכו כתסריטאי מצוין (עם ״כנפיים שבורות״, העיבוד ל״הדקדוק הפנימי״ והעבודה על ״בטיפול״), הפך בשנים האחרונות לחונך של תסריטים של כותבות בתחילת דרכן. תחילה עם התסריט של דנה אידיסיס ל״הנה אנחנו״ (שזיכה את שי אביבי ונועם אימבר בפרסי אופיר למשחק), ואז עם התסריט של נויה אורן לסדרה ״שישה אפסים״ וכעת עם התסריט של מינדי ארליך ל״פינק ליידי״ – שעולה מחר בבתי הקולנוע ויוקרן היום כחלק מיום הקולנוע הישראלי.
בפרויקטים האחרונים שלו נראה שברגמן חוקר חיים של אחרים ומנסה למצוא בהם חיבור אישי, עבורו ועבור הקהל: חיים של אסירים משוחררים בהוסטל שיקומי בסדרה ״רק להיום״ (שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל סיריס מאניה), הקשר בין אב לבנו האוטיסט ב״הנה אנחנו״ (סרט שקצת הלך לאיבוד בגלל הקורונה ואם פספסתם אותו, עשו כל מאמץ לראות אותו, הוא נפלא), וכעת חיי הזוגיות במשבר של זוג חרדי ב״פינק ליידי״ (שזיכה את ברגמן בפרס הבימוי בפסטיבל טאלין). זה פלא ונס שהיצירות האלה מצליחות להיות כה יפות, כה עדינות וכה נוגעות ללב, של יוצר שמגיע מעולם חיצוני לדמויות אבל מוצא בכל אחת מהן את הלב שלה.
״פינק ליידי״ הוא סרט שחששתי ממנו. הכותבת ארליך היא תסריטאית בתחילת דרכה, חרדית לשעבר, שפרקה על המסך סיפור אישי שפחות או יותר מסביר למה עזבה את העולם החרדי, וביים אותו ברגמן החילוני והתל־אביבי. היה צפוי שייצא לשניהם סרט שמסרב להעניק חיבה והזדהות לדמויות שלו ולאורח החיים שלהן. ובכן, ההפך. הסרט הזה הוא תרגיל באמפתיה, סרט שאוהב את גיבוריו וגורם לצופים לאהוב אותם ולהבין אותם.
זהו סיפורה של בתי (נור פיבק, בתפקיד מרגש מאין כמוהו), שמקבלת מעטפה ובה צילומים שמפלילים את בעלה (אורי בלופרב) שמנהל מערכת יחסים עם גבר אחר. בעולם החילוני זו בגידה, בעולם החרדי זה חטא וקלון, שיכול להביא גם לנידוי קהילתי. אבל בתי מחליטה לתמוך בבעלה. ובעוד היא מבינה שהוא עובר תהליך של גילוי עצמי, היא מנצלת את ההזדמנות הזאת כדי לחפש בעצמה צדדים שלא העזה לבטא לפני כן, ולמצוא את הזהות הנשית העצמאית שלה.
1 צפייה בגלריה
ניר ברגמן ומינדי ארליך. סרט שאוהב את גיבוריו וגורם לצופים להבין אותם
(צילומים: אמיר מאירי)
מי שעומדת כאנטגוניסטית מולה היא אמו של בעלה (שרה פון שוורצה, שכבר גילמה השנה אמא מפחידה ומאיימת של גבר חלש ופרובלמטי ב״כביש הסרגל״), שמנסה למצוא דרך להשתיק את הפרשה ולהחזיר את החיים למסלולם השמרני, מסלול שכולו הדחקה. היופי בתסריט ובבימוי הוא שדווקא המשבר הזוגי, המשפחתי והקהילתי הזה מחזק את הקשר בין בני הזוג ויוצר ביניהם אינטימיות חדשה, אהבה מסוג חדש.
שני היוצרים, שבקלות היו יכולים להפוך את הסרט לטקסט שהוא חיסול חשבונות אנטי־חרדי, יצרו סרט כה יפה ועדין שכולו אמפתיה, ובדרכו הלא צפויה יש בו גם רומנטיקה של שני אנשים שמבינים שאולי החיים המשותפים שלהם הגיעו לסיומם, אבל הם מחליטים שהם שניהם נגד העולם. בתי היא דמות חזקה, עוצמתית, מרגשת ומעוררת השראה. בזכות פיבק, ארליך והבימוי של ברגמן, ״פינק ליידי״ הוא סרט שהופתעתי מכמה שהוא נגע ללבי.
את הסרט ראיתי לראשונה בקיץ שעבר. שמה של ארליך לא היה מוכר לי. מאז התברר שהיא תגלית בשמי התסריטאות בארץ, כשסדרה שיצרה זכתה בפרס הראשון בחממת הסדרות של סם שפיגל. ואז היא הפכה לכוכבת טלוויזיה בזכות הריאליטי ״חתונה ממבט ראשון״, דבר שמוצג באופן מובלט בפוסטרים של הסרט, במה שנראה לי כמו אקט ציני של פרסום שלא רלבנטי לסרט. אני מניח שמפיצי הסרט כוססים ציפורניים לראות אם קהל צופי הריאליטי ירוץ לבתי הקולנוע. כמי שקולנוע הוא הדת שלו, סרטים באורך מלא הם מבחינתי הפרקטיקה האורתודוקסית, סדרות טלוויזיה הן החילוניות היומיומית וריאליטי הוא עבודה זרה.
״פינק ליידי״ הוא סרט כה רגיש ואנושי שאני חש שיש משהו מטמא בעובדה שמשתמשים בריאליטי כדי למכור לו כרטיסים (והרי כעת כל ריאיון עם ארליך על הסרט יעסוק בסיפור הריאליטי שלה במקום האמנות שלה, והסרט יהפוך לחוויה מציצנית על חייה של סלבריטי במקום ליצירה אנושית על התמודדות נשית). למזלי, ראיתי את הסרט לפני כן, ולכן אני יכול להעיד שהוא ההפך מסנסציוני.
