ברידג’ט אוורט פותחת פה גדול
ברידג’ט אוורט פותחת פה גדול
אוורט היתה אמנית קברט נועזת וסוד שמור של טובי הקומיקאים באמריקה. רק עכשיו, בגיל 49, היא זוכה לפריצה הגדולה שלה כשיצרה ל־HBO את “מישהו איפשהו", אחת הסדרות המרגשות של השנה
נצטרך משהו שישכיח את הגעגועים ל"מישהו איפשהו", שמגיעה לסיום העונה הראשונה שלה מחר, בתום שבעה פרקים קצרים, ייחודיים ויפים כל כך. ברור מה הגיבורה של הסדרה היתה עושה, ואף עשתה, בפרקי הסדרה - מטביעה את עצמה באלכוהול כלשהו. ההצלחה של הסדרה הזאת מפתיעה - היא לא עונה על שום טרנד טלוויזיוני עכשווי - אין בה עשירים, גם לא נוכלים, סתם אשה בשנות ה־40 שלה, קצת עצובה, קצת אבודה, שמתאבלת על אחותה שאותה סעדה עד מותה בגיל צעיר מדי, ובגללה חזרה לעיירת הולדתה מוצאת קהילה ונחמה במקום לא צפוי. השחקנית מאחורי האשה הזאת, ברידג'ט אוורט, שונה ממנה בכמעט בכל דבר, באופן שהיא חיה — באופן שהיא מבלה, בחבריה, בהצלחתה — חוץ מבסיפור חייה. בזה הן דומות מאוד. הסדרה מספרת את סיפורה של אוורט, שבאה ממקום כפרי קטן ונידח, בת לאמא אלכוהוליסטית, שיכולת השירה שלה היתה גלגל ההצלה שלה. באיזשהו מקום "מישהו איפשהו" הוא מה שהיה קורה לאוורט, אילו לא היתה מגיעה אחרי לימודי האוניברסיטה למנהטן, ניו יורק, והיתה נשארת במנהטן, קנזס, שבה גדלה ובה מתרחשת הסדרה.
אוורט היא הקטנה מבין שישה אחים לאם ששתתה יותר מדי ואב שנהג להכות את האם, ואז נעלם. היא די עשתה מה שרצתה, שרה ובילתה, היתה תלמידה טובה ומלכת השכבה (תואר שמוענק באופן רשמי בבתי ספר תיכוניים בארה"ב), וגם הלכה לאוניברסיטה טובה והתמחתה בה בשירת אופרה (בקול מצו סופראן). אחרי שהבינה שבזה היא לא באמת תהיה טובה, היא עברה לניו יורק, ושם אט אט בנתה לעצמה מעמד של כוכבת בזירת הקברט האלטרנטיבי. ההופעות שלה במועדוני קריוקי ובברים בניו יורק ידועות בחוסר הרסן שלהן. היא מופיעה בבגדים זוהרים, שקופים וחושפניים. בכל מופע היא נוהגת להטביע מישהו בקהל בין שדיה הגדולים, כמו כולה. והערב מסתיים כמעט תמיד כשהיא יושבת על הפנים של אחד מרוכשי הכרטיסים. לאורך הערב היא שרה, רוקדת ומספרת סיפורים על חייה, בהם סיפורים נוגים, כמו למשל על אחותה שנפטרה מסרטן, כמו האחות בסדרה. אוורט מתארת את הפרסונה הבימתית שלה כ"מטורפת מוכת שיגעון שלא מזדיינת מספיק, ונאלצת לתעל את האנרגיה המינית שלה למקום אחר".
במשך שנים אוורט, שחקנית גבוהה ורחבה בהרבה מהסטנדרט הטלוויזיוני המקובל, אפילו בשביל אשה בקומדיה, נמצאת בעמדת זינוק. היא קומיקאית של קומיקאים, וזמרת האהודה על זמרות (כמו פאטי לופון וסינדי לאופר). ג'רי סיינפלד הקדיש לה פרק בסדרת הנטפליקס שלו "קומיקאים במכוניות שותים קפה", שבה הם נוסעים בקאדילק אדומה, האמורה לשקף את אישיותה של האורחת. מבקר של "הניו יורק טיימס", שראה אותה בהופעה, השווה אותה לבט מידלר בצעירותה. היא השתתפה בקביעות בתוכניתה של איימי שומר, וגם ב"בנות" וב"קאמפינג" של לינה דנהאם. אפילו היה לה תפקיד באחד מסרטי "סקס והעיר הגדולה", תפקיד שאולי היה אמור לגרום לה לפרוץ בגדול, אבל זה לא קרה. היא המשיכה למלצר במסעדות כשהסרט הוקרן בקולנועים.
המפיק הראשי של מפעלי "סקס והעיר הגדולה", מייקל פטריק קינג, הוא אחד ממעריציה של אוורט. לפני כמה שנים הוא כתב סדרה בכיכובה שהיתה אמורה לעלות באמזון פריים אך הפיילוט נדחה. "אמזון אמרו לי 'גברים לא מגיבים היטב אליה', אף על פי שהתגובות של נשים היו יוצאות מגדר הרגיל”, סיפר ל”ניו יורקר”, “אמרתי להם, 'תנו להם עוד שבוע וגם התגובות של הגברים יהיו כאלה'". ביקש, אבל סורב. כנראה שהיה צריך לתת ליוצרים כמו האנה בוס, פול תורין והאחים דופלאס, לספר את הסיפור שלה, או שב־HBO (אצלנו ב־HOT ,yes וסלקום tv) פשוט הבינו את הפוטנציאל של העוצמתית הזאת, ברגע בזמן ובמקום הנכון. מה שבטוח זה שבגיל 49 היא סוף סוף זכתה להכרה שהיא ראויה לה — נס במושגים הוליוודיים. לכבוד זאת היא קנתה לעצמה תליון שכתוב עליו "מספר 1" המשובץ יהלומים. "לא בכל יום רשת טלוויזיה מצלצלת לאשה בטרום גיל המעבר, ששרה שירי קברט, ומזמינה אותה לעשות סדרת טלוויזיה. חייבים לחגוג את הרגעים האלה", אמרה באותו ריאיון ל”ניו יורקר”. היא מן הסתם עשתה את זה גם עם הרבה בקבוקי שרדונה. ואנחנו בינתיים נחכה לעונה השנייה, שכבר נודע על הפקתה.
