מיכל חלבין צילמה משפחות חטופים ל"טיים": "רציתי להדגיש את החסר"
מיכל חלבין צילמה משפחות חטופים ל"טיים": "רציתי להדגיש את החסר"
המגזין "טיים" שלח את הצלמת הישראלית הבינלאומית המצליחה מיכל חלבין לצלם את בני משפחות החטופים לכתבת השער שלו. היא בחרה לצלם אותם עם תמונה או חפץ שיבטאו את היעדרם. "זו אחת המשימות הכי שוברות לב שעבדתי עליהן אי פעם", היא אומרת
בשער השבועון "טיים" האחרון מתנוססת תמונתם של יונתן פולין ורחל גולדברג שבנם בן ה־23 הרש גולדברג פולין, שחגג עם חבריו בפסטיבל המוזיקה נובה ברעים ב־7 באוקטובר, נעדר. בני הזוג יושבים על ספה בביתם, תמונות בנם מונחות על השולחן. שפת הגוף, הפנים, המבט בעיניים - אומרים הכל. הצלמת הישראלית הבינלאומית מיכל חלבין הצליחה לתפוס את הדאגה, את חוסר הוודאות, את התקווה, את הייאוש, את האהבה.
חלבין - אמנית מוערכת שעבודותיה נרכשו על ידי מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, מוזיאון גטי בלוס אנג'לס ומוזיאון תל אביב לאמנות, בין השאר - מציעה תמיד התבוננות אחרת במציאות וחושפת את המצולמים שלה באנושיותם.המצלמה שלה מישירה מבט. מתעדת את הרגע. בצילום השער וביתר הצילומים שלה שמלווים את הכתבה על משפחות החטופים והנעדרים, חלבין מסתכלת למציאות בעיניים.
1 צפייה בגלריה
רחל גולדברג ויונתן פולין בשער ה"טיים" שצילמה מיכל חלבין. חושפת את המצולמים באנושיותם
(צילום: TIME/מיכל חלבין)
הכתבה ב"טיים" מתעדת כמה מהסיפורים הקשים של שמונה משפחות, שמדברות על מה הן יודעות ומה שלא, ועל הייסורים שהן חוות, על החיפוש אחרי כל בדל מידע ועל התלות בגורמי הביטחון הישראליים מזה ועל חסדי הטרוריסטים מזה. "זו אחת המשימות הכי שוברות לב שעבדתי עליהן אי פעם", אומרת חלבין שלא מתמקדת בזוועות ובאימה אלא דווקא בתמונות מאופקות שמבטאות את הכאב והפחד.
"זו סיטואציה קשה, מה שהם עברו בפרט ואנחנו כמדינה בכלל, כולם פה בטראומה מתמשכת גם בתור הורים. והכל התערער", היא אומרת. "אותי זה פגש עם זיכרונות מהבית. אבא שלי ניצול שואה שרצחו את משפחתו, ואני זוכרת את הכל הסיפורים שגדלתי עליהם: שנשאר ילד אחד מכפר שלם. והכל צף עכשיו".
איך ניגשת לעבודה כעת?
"זה כואב לבוא לאנשים בסבל הכי גדול שלהם. אני לא רוצה לפלוש להם, לא רוצה לעבוד באגרסיביות, אלא בצורה הכי מהירה שאפשר. הם יושבים בחוסר ודאות, בתחושה של אובדן, תחושה שהכל מתערער".
איך מתחילים לדבר עם המשפחות?
"זה לא נעים בהתחלה. זה בעצם רק ברמה של להיות שם. הראשונה שצילמתי היתה אמא ששתי הבנות שלה חטופות בעזה. היא היתה לבד. אף גורם רשמי לא בא. הייתי יחידה שם. חיבקנו אותה. פגשתי אנשים בשיא הבלבול. ביקשתי מהם חפץ או תמונה שיכולים להראות את החסר — כדי לצלם אותם איתם, זרמתי איתם. רציתי להדגיש את החסר. בצילומים רואים משפחה, אבל היא לא שלמה, משהו איננו. ההורים של הרש גם רצו להצטלם עם מפת קיר שהבן שלהם הכין, של מקומות שהוא רוצה לנסוע אליהם, ואת היעדים שהיה בהם הוא מגרד. בסוף התמונה לא נכנסה לכתבה. אבל הרעיון היה באמת להדגיש את החסר. יוני אשר, שאשתו ושתי בנותיו נחטפו לעזה, הצטלם מוקף נשים ממשפחתו ומשפחתה של אשתו מחזיקות ציורים של בנותיו רז ואביב".
חלבין מספרת ש"הרגע הכי נורא בשבילי היה שצילמתי עוד מישהו שאשתו היתה מוגדרת נעדרת, עם תינוקת בת חצי שנה. הוא היה שבור, מרוסק. כמה שעות אחר כך הוא קיבל הודעה שמצאו את גופתה. היא נרצחה ולא נכנסה לכתבה".
לצד "טיים" ייחדו כתבי עת רבים כתבות שער לישראל. על שער מהדורת אוקטובר של המגזין הבריטי "פרייבט איי" נכתב: "המגזין עלול להכיל ביקורת על ממשלת ישראל ולתמוך בתפיסה שהרג ללא הבחנה בעזה כנקמה על פעולות חמאס בשבת השחורה, עשוי לא להיות פתרון לבעיות האזור"; המגזין "פוקוס" פרסם בשער שלו אילוסטרציה של מגן דוד כחול על רקע לבן, שדמעה זולגת ממנו והכותרת היתה: "כיצד המתקפה על ישראל מאיימת על כל העולם המערבי". היומון "די צייט" הגרמני פרסם כתבה עם איור של סטודיו חביאר ז'אן: אילוסטרציה של מגן דוד ודגל פלסטין זה לצד זה, שקרע ארוך מפריד ביניהם, ומתחתם הכתובת: "איך זה ייגמר?" . ואילו שער המגזין "פוליטיקו אירופה” הוא אילוסטרציה של האמן והמאייר דניס נסטור של טילים שנורים והשובל שלהם יוצר בשמים מגן דוד לכתבה שמבקשת לבחון "איך המלחמה בין ישראל לחמאס חשפה את חוסר הרלבנטיות של האיחוד האירופי".
רבות מהכתבות מקבלות תגובות טוקבק עם סנטימנט פרו־פלסטיני כזה או אחר. גם חלבין מעידה שקיבלה המון תגובות שתומכות בפלסטינים על הצילום שהעלתה בחשבון האינסטגרם שלה, ומספר העוקבים ירד; רבים מהמגיבים, לדבריה, באים מעולם האופנה, שהרבה עבודות שלה קשורות בו כשצילמה פרויקטים בעלי אופי אמנותי לבתי אופנה כמו דיור, לנוון וגוצ'י. "לפחות עכשיו אני יודעת בדיוק מה אנשים חושבים", היא מסכמת.
