"אני לא כל כך מאמינה במה שנקרא אושר"
"אני לא כל כך מאמינה במה שנקרא אושר"
הסופרת יעל נאמן מוציאה את "היה לך טוב או היה לך רע" על חיי הקיבוץ ומנסה להתרגל לתגובות. יש לה נדודי שינה כרוניים, היא חושבת שלשנינות שלה יש גם צד מסוכן, אם היה לה כוח־על היתה מחזירה את כל החטופים, היא מתגעגעת לתל אביב קצת יותר ריקה, ההישג הכי גדול שלה הוא שהצליחה לכתוב ויש לה פטור מלענות על השאלה מיהו האדם הכי סקסי
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בכמה שיותר שיטוטים בעיר ובים, לקבל את פני הסתיו שפתאום הגיע".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבית: אמריקנו, בלי סוכר ובלי חלב, עם התחלת העבודה, ליד המחשב".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם אבא שלי צבי נאמן, איש חכם, עדין ומתוק. הוא היה הבן אדם הכי הפוך מ־High Maintenance. אני חושבת שהיה משעשע אותו לקבוע לבוא לשעה מהמתים ולחזור. כשגיליתי במקרה אצלם בבית את התעודה שהוא תורם את גופו למדע, ושאלתי אותו לפישרה (עד אז לא שמעתי על האפשרות), הוא צחק ואמר: 'אל תדאגי, אם תהיה תחיית המתים, אני מתכוון להגיע יחד עם כולם'".
על מה את עובדת עכשיו?
"אני כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים באוניברסיטה מכינה את הסדנה שאני מעבירה בתוכנית לכתיבה יוצרת בתואר השני בספרות באוניברסיטת תל אביב. אלה סדנאות שסופרים מעבירים במשך שנה או שנתיים ומתחלפים. אני לא מעבירה סדנאות כתיבה ב'אזרחות', אז זה דורש ממני מחשבה והכנה. לפני חודשיים הוצאתי ספר חדש, 'היה לך טוב או היה לך רע', על חיי הקיבוץ, ואני עדיין בהדף של יציאת הספר, עונה לאנשים הרבים שכותבים לי עליו ומנסה להסתגל לאופנים הרבים שאנשים קוראים בו".
מה השריטה שלך?
"נדודי שינה כמעט תמידיים. זה משהו שגם האחים שלי לוקים בו. אחד האחיינים שלי אמר כשהיה ילד שאנחנו משפחה של עטלפים".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"כשהיינו ילדות, נסעתי עם חברתי נטע לסבא שלה בחיפה, סבא מאצ'ק הפולני. להרבה ילדים מהקבוצה שלנו לא היו סבים, כי הורינו הגיעו מהונגריה אחרי המלחמה ולפעמים היינו מתלווים לביקורים של סבים של אחרים. סבא מאצ'ק לקח את נטע ואותי למסעדה על הכרמל. אמרתי להם משהו על אלה שישבו בשולחן לידינו. אני לא זוכרת מה אמרתי, רק שהוא נורא צחק ואת העצה שהוא השיא לי. הוא לקח סכין מהשולחן, ואמר לי (בחיבה רבה ותוך כדי שהוא ממשיך לצחוק): 'את צריכה להיזהר מהשנינות שיש בך. לא סתם אומרים גם על להב של סכין שהוא משונן. שנינות יכולה גם לדקור ולפגוע'".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"נדמה לי שזאת שאלת וינטג' שקשורה לכך שפעם היינו קוראים עיתונים ומוספים בימי שישי על הספה או במיטה ונחים בצהריים. היום, אולי בגלל התחושה הזאת של פעם — ימי השישי שלי חילוניים מריטואלים והם דווקא מועדים לאיזה בור של ריקנות, אולי לציון אותו עבר של חדוות העיתונים".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"להחזיר את החטופים. ולהסיג את כל מה שחוללה המלחמה לאחור. אין לי אומץ לפרט את כל הרע שקרה השנה".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"בעניין 'מה שלומך?' וכו'. אני בעד אתיקה של הסברת פנים במרחב הציבורי".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
“אני מאוד לא אוהבת את המילה ואת המונח סקסי. אני לא יודעת איך זה התקבע — לאדם מושך, לנושא מושך. בעברית זה כל כך הרבה יותר יפה. אז אני מרגישה שאני פטורה מהשאלה".
למה את מתגעגעת?
"לפעמים נדמה לי שיום אחד בהיר רחובות תל אביב התמלאו באנשים. אני כל הזמן זוכרת את הרחובות הריקים, במיוחד את דיזנגוף החשוך והריק בחורף, שלאורכו היו דוכני חביות שמכרו בהם ערמונים וקלחי תירס".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"איפה שאני. מגיל 14 ידעתי שאעזוב את הקיבוץ (יחיעם) לתל אביב. אף פעם לא היו לי תסביכי מקום אחר".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על נסיעות — האחרוּת. המרחקים. הניתוקים. החזרה הביתה".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי רוצה להיות יפה ושמחה".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על חוסר האונים שבמלחמה הארורה, על הדברים הנוראים שקורים כאן, ועל מה שאנחנו מחוללים מעבר לגבול".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"שהצלחתי לכתוב. אני חושבת שהמון שנים הייתי סופרת לא־כותבת. יש דבר כזה".
מה מפחיד אותך?
"לרוב אני מאמינה שנצא מזה, מה שנקרא (או אולי מדחיקה את המחשבה של האחרי), אבל יש הרבה רגעים שאני פתאום קופאת בתחושה של קור ושל פחד. ומה אם לא? מפחיד אותי שלא תיגמר המלחמה. מפחיד אותי מה יהיה אחריה, כל המתים והפצועים והטראומטים והמפונים והחורבן בקיבוצים, ביישובים ובערים. והזוועות שחוללנו לשכנינו. כל כך הרבה רע שנצטרך להתמודד איתו. ומי זה 'אנחנו' בכלל? הרי תפיסת הרע והטוב של מה שיהיה כאן — שונה ולפעמים הפוכה בקרב מי שחי כאן".
מה עושה אותך מאושרת?
"אני לא כל כך מאמינה במה שנקרא אושר. אבל אלה רגעים שקורים. לא חושבת שהם נגרמים בזכות משהו, שאפשר להשיג או לבקש אותם. הם קורים לפעמים בנסיבות משתנות".
מה הכי חסר לך בחיים?
“שלום. באמת. זה נשמע כמו תשובה של מתמודדת על מלכת יופי: 'שלום עולמי'. אבל אני מתכוונת לשאיפה לחיים אחרים בין בני האדם. לא להסכים להסב נזקים ורוע. לנסות לפחות לעשות את זה אחרת".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"הסבלנות והאמפתיה".
איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?
"אומץ, ספונטניות, נכונות לעזור, רכיבה על אופניים".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"ברור שזאת שאלה תקופתית, אבל התשובות קשורות לאופן הפגישה עם הספרות של אלה שאני אוהבת — כמו מכת ברק. עונה כאן, כמתבקש, בשרירותיות מוחלטת: נתן זך, עמליה כהנא־כרמון, קפקא ותומאס ברנהרד — הוא הכי טרי כי אותו גיליתי הכי מאוחר, רק בגיל 48".
אם לא היית סופרת מה היית עושה?
"אני לא צריכה לנחש, כי הצלחתי לכתוב רק בגיל מבוגר. לפני זה הייתי מגיהה ועורכת וסופרת לא־כותבת".
***
יעל נאמן
גיל: 64 • מקום מגורים: תל אביב • מצב משפחתי: בזוגיות • סופרת ("היינו העתיד", "היה היתה"). כלת פרס היצירה לסופרים עבריים (2015) ופרס עגנון לאמנות הסיפור (2021). לאחרונה יצא ספרה "היה לך טוב או היה לך רע?" בהוצאת אחוזת בית
