"כל מנהלי התיאטרונים בארץ מפחדים לקחת סיכונים"
"כל מנהלי התיאטרונים בארץ מפחדים לקחת סיכונים"
ברומן החדש שכתב הבמאי והמחזאי עדו סתר קל מאוד לזהות את השחקנים, הבמאים והמנהלים מהתיאטרון שעליהם ביסס את דמויותיו. הוא מצייר אותם כטיפוסים מגלומניים וקטנוניים שרק מבקשים לרצות את הקהל. כולם תקועים בתפקידיהם המון זמן "וגם כשהם סוף סוף מתחלפים, הם נשארים"
"שתן, חשב המנכ״ל. כן, שתן. לא כדימוי אלא פשוטו כמשמעו: שתן. רק מנהל כמוני שרגיל לערער על כל הנחות היסוד של התחום, יכול להבחין בקשר הברור המתקיים בין שתן לבין אורך ההצגות. הרי מה אורך ההצגות הסטנדרטי החדש אם לא הזמן המותאם בדיוק לכמות השתן שהשלפוחית האנושית מסוגלת לאגור בלי להרגיש לחץ", חושב לעצמו מנכ"ל התיאטרון בספרו של עדו סתר, "תיאטרליה" (הוצאת קרן).
הספר מתאר את מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון הישראלי ואפשר לראות בו מין רומן מפתח, כי השחקנים הראשיים בו כל כך מזוהים. סתר, יוצר תיאטרון בעצמו, מחזאי ובמאי פרינג', מתאר בספרו עוזר במאי, שעובד בתיאטרון רפרטוארי גדול בעל מבנה מפותל בלב העיר (מכירים כזה?) כבר חמש שנים. הוא תקוע שם, חולם להתקדם ולביים בעצמו, אבל בינתיים מכין כוסות קפה לבמאי ולשחקנים. סביבו מתוארים הבמאי, טיפוס שטחי שמביים שמונה הצגות במקביל בארץ ובעולם, המנהל האמנותי, המנכ"ל, מבקר התיאטרון, מנהל בית הספר למשחק, ועוד כמה טיפוסים שאפשר בקלות להלביש עליהם פנים ושמות.
"הספר התחיל מחוויה אישית", מספר סתר. "הייתי עוזר במאי בתיאטרון הקאמרי למשך ארבעה חודשים בקיץ 2014, ואז פרץ מבצע צוק איתן. העבודה היתה אינטנסיבית והמציאות הביטחונית התחילה להתערער, וכששני הדברים השתלבו היה לי דחף לשבת ולכתוב”.
בספר אפשר ממש לזהות דמויות מיתולוגיות מעולם התיאטרון המקומי: מנעם סמל וציפי פינס ועד עמרי ניצן וניסן נתיב.
"הגעתי לקאמרי אחרי כמה שנים בעולם הפרינג' ידעתי מה דעתי עליו ועל הדמויות הפועלות בו. אבל כשהגעתי לתיאטרון פגשתי כל יום הרבה אנשים ולפחות חלקם באמת מאוד אוהבים תיאטרון. אולי לא נסכים על הדרך שבה צריך לעשות דברים, אבל הם בטח מאוד מושקעים בזה, זה המקצוע שלהם, זו התשוקה שלהם. אז מצד אחד אלה דמויות ארכיטיפיות ומצד אחר אני מקווה שהצלחתי לתאר בני אדם עם שאיפות וכוונות יחסים וקשרים. ברור שברמה הראשונית רואים את כל השאפתנות והאינטרסים, אבל בתיאטרון יש גם מניעים אחרים, אמיתיים לא פחות: אהבה לבמה והניסיון ליצור חברות".
בשבועות האחרונים התחוללה סערה בקרב אנשי התיאטרון, בעקבות פוסטים שהעלה הבמאי מרט פרחומובסקי בגנות התיאטרון הרפרטוארי, הרגליו, אנשיו ויצירותיו. הטענות נגעו למסחריות וחוסר מעוף, ולנפוטיזם (הוא ציין כדוגמה את העובדה שיותם קושניר, בנו של השחקן אבי קושניר, נבחר לביים בבית ליסין את "בלוז לחופש הגדול").
"חשבתי שהוא צודק מאוד", אומר סתר. "ההתמקדות היתה בנפוטיזם אבל הוא דיבר באופן רחב יותר על כך שהתיאטרון הרפרטוארי הוא משאב ציבורי, וכבר שנים הוא לא מתנהל כמשאב ציבורי: בצורה לא מספיק שקופה, ופועל משיקולים מסחריים. עניין המסחריות הוא מובנה, ונובע מתקציבים. זה קורה לא רק כי הטעם של מנהלי התיאטרון שונה משלי, אלא כי אם הם לא יביאו מספיק קהל — לא יהיה להם תקציב לשנה הבאה. זה כשל של המדינה ואומר מה שהיא חושבת על תרבות. היכולת שלהם לקחת סיכונים מוגבלת, נכון, וגם את הקצת הזה הם מפחדים ומעדיפים לא לעשות. המנהלים הוותיקים רובם בזירה, המון שנים הם לא מתחלפים, וגם כשהם מתחלפים נראה שהם נשארים, כי מי שממשיך אותם — עושה את אותם הדברים".
עדו סתר, 42, נולד וגדל בתל אביב. הוא שירת בשריון, למד לתואר ראשון בקולנוע ולתואר שני בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, חי בזוגיות ואב לילדה. הוא כתב שורה של מחזות, בהם "עמירם", "הדהוד", "אסימפטוטות", "שלום, צפירה, סוריה" ואחרים. על יחס השוליים לתיאטרון הרפרטוארי הוא כותב בספר: "מי שלא עובד בתיאטרון גדול יש סיבה לזה שהוא לא עובד בתיאטרון גדול, אמר הבמאי בעילגות מפתיעה, שכוונה נגד אותם אומללים ששנאו את הרפרטוארי וזלזלו ברפרטוארי וחשבו שהרפרטוארי הרס את התיאטרון בארץ, ורק רצו שמישהו כבר ייתן להם לעבוד ברפרטוארי".
לך יש תשוקה לביים בתיאטרון גדול?
"זה דבר שעבר שינוי אצלי. כשסיימתי את הלימודים באוניברסיטה, זה היה מחוז חפץ, זה הדבר שאליו שואפים. ואז מבינים שמאוד קשה עד בלתי אפשרי להגיע, ומתחיל תהליך כמו שלבי האבל, יש שנאה ויש כעס עכשיו היחס שלי קצת אחר. כצופה, רוב הדברים שעולים ברפרטוארי לא מעניינים אותי. כיוצר, יש משהו מרתיע במערכת הזאת, כי רוב הדברים שהיא מייצרת אינם טובים בעיניי. מצד שני כיוצר אתה רוצה להגיע לקהל גדול ולהשתכלל, להתמקצע, והמערכת הזאת יודעת לתת הזדמנויות ליוצרים, וזה מפתה".
בספר מתאר סתר את המנכ"ל שיורד למרתף הבניין בטקס קבוע, כמעט דתי, שם הוא תלה שקית אינפוזיה (רק בסוף הרומן מבינים אילו נוזלים יש בה), מימין לה תלויה תמונה של חנוך לוין משמאל לה תלויה תמונה של נסים אלוני, והמנכ"ל מנקה מהן אבק במין טקס שנראה כמו סגידה לאבות הקדמונים. ברומן שלך הוא מביא את התיאטרון לקריסה. העבר המפואר שלו והאבות המייסדים אמורים להחזיק אותו בחיים, אבל זה בלתי אפשרי.
"סוף הספר נראה בהתחלה פסימי, התיאטרון קורס. אבל אני מסתכל על זה ויש שביב של אופטימיות: כי עם כל האהבה, ההערכה וההערצה כלפי האבות המייסדים של התיאטרון הישראלי המודרני, צריך לדעת להשתחרר מהם, ובסוף נשאר שחקן ונשאר מנכ"ל וכל עוד הם נשארים אפשר לדמיין איזה עתיד חדש. יש תשוקה להרים הצגה ויש אפשרות".
השנה ראה אור "כניסת אמנים" ספרו של נעם סמל ששימש מנכ"ל הבימה והקאמרי, בין השאר, ומתאר את חוויותיו מעולם התיאטרון; וב־2020 שודרה הסדרה "חזרות" שהביאה את הנעשה מאחורים הקלעים אל הקהל הרחב. מה יש בעולם התיאטרון שמזמין כתיבה פרודית?
"זה הפער בין הרצינות שבה אנשים בתיאטרון מתייחסים לעצמם לבין מה שקורה להם במציאות. בזמן היצירה, כשעובדים על הצגה, זה באמת הדבר הכי חשוב בעולם. ואז יוצאים החוצה לחיים ופוגשים את העולם האמיתי. ויש פער בין הרצינות והחשיבות העצמית לבין העליבות הבסיסית, כי בסוף כולם סוחבים קוליסות ודופקים מסמר על הבמה, זה לא זוהר בשום צורה. וגם מהקטנוניות שפוגשת ערכים נשגבים של תיאטרון ואמנות, מולידה פרודיה".
