הרובוטים מתבקשים לשמור על שקט: הספרייה הלאומית עוברת למשכן חדש
הרובוטים מתבקשים לשמור על שקט: הספרייה הלאומית עוברת למשכן חדש
הפתק האחרון של חנה סנש, פרשנות למשנה בכתב ידו של הרמב"ם או המקור לרומן של א"ב יהושע, פריטים אלה ורבים ונדירים אחרים יוצגו בספרייה הלאומית שעוברת בחודש הבא למשכנה החדש. הספרייה כוללת 4 מיליון ספרים ומאות אלפי מסמכים, שיאותרו לקוראים על ידי רובוטים במקום ספרנים. אוצרי התערוכה המרכזית מסבירים איך גישרו בין שימור לחשיפה, ולמה בסוף בחרו שלא להציג את כתב היד של "התקווה" לקהל הרחב
בסוף אוקטובר תעבור הספרייה הלאומית למשכנה החדש: מבנה גדול ומרשים בקריית הלאום בירושלים, מול בניין הכנסת ובשכנות למוזיאון ישראל. את הבניין — שש קומות מעל פני הקרקע ועוד חמש מתחתיה — עיצב משרד האדריכלות השוויצרי הנחשב הרצוג־דה מרון (שאחראי בין השאר על תכנון מוזיאון הטייט מודרן בלונדון, בניין התזמורת הפילהרמונית בהמבורג והאיצטדיון האולימפי בבייג'ינג), בשיתוף המשרד הישראלי המבצע מן־שנער. עלות הפרויקט הגיעה לכ־845 מיליון שקל, רובם מכספי תרומות (יד הנדיב־קרן רוטשילד, משפחת גוטסמן ואחרים).
בספרייה שוכנים 4 מיליון ספרים ועוד מאות אלפי גיליונות עיתונים, תצלומים היסטוריים, כ־1,500 אוספים וארכיונים אישיים, אלפי מפות היסטוריות, כתבי יד, קבצים דיגיטליים, סלילי הקלטות מוזיקליות, כרזות והרבה אוצרות תרבות אחרים. כ־200 אלף מתוכם מוצגים בחלל הספרייה המעוגל — אלה הספרים שנמצאים בשימוש תדיר וספרי ליבה. המבקש לשאול או לעיין בספר כבר לא הולך בעצמו לשוטט בין המדפים, אלא מחפש באמצעות המחשב, ורובוט שנמצא במרתפי הספרייה מאתר את הפריט ומניח אותו במעלית שאיתה הוא מגיע אל חלל הספרייה.
2 צפייה בגלריה
התלמוד הראשון שהודפס בוונציה במאה ה־16. שיעור בדמוקרטיה
(צילום: באדיבות הספריה הלאומית)
משמעות המעבר של הספרייה הלאומית למשכנה החדש היא הוצאת הספרייה מהמרחב האקדמי למרחב הציבורי. הנגשה, זו המילה שחוזרת על עצמה כשמדברים עם ראשי הספרייה — המנכ"ל אורן ויינברג, יו"ר הדירקטוריון סלי מרידור ורקטור הספרייה שי ניצן. האוצרות הם של הציבור ומגיע לו להיחשף אליהם ולהשתמש בהם, אומרים שם.
אבל הספרייה הלאומית, מעבר להיותה ספריית מחקר, ספריית קריאה, מרכז תרבות וסוג של מוזיאון — לוקחת על עצמה תפקיד משמעותי: לספר את הסיפור הלאומי, או יותר נכון לספר את הנרטיבים של החברה הישראלית על קבוצותיה וגווניה. נדרשות הרבה זהירות, התחשבות ורוח ממלכתית בביצוע תפקיד שכזה.
בסיור מוקדם לעיתונאים שהתקיים בשבוע שעבר אפשר היה להתרשם מהמבנה היפהפה, שבמרכזו חלל עגול בן ארבע קומות, ובו עיקר תצוגת הספרים. הבניין נחשב ירוק וידידותי לסביבה, ויוצגו בו גם יצירות אמנות בולטות, בהן שני ציורים של מארק שאגאל, יצירות של האמן הבריטי אדמונד דה ואל, עבודות חדשות של מיכל רובנר, סיגלית לנדאו וגלי כנעני, עבודה של הפסל יחיאל שמי, ואולי גולת הכותרת האמנותית — עבודה חדשה של חתן פרס ישראל מיכה אולמן, שתוצב בחזית המשכן. העבודה, שנקראת "אותיות אור", היא יצירת אבן גדולה המורכבת מ־22 אותיות עבריות גדולות מאבן. אפשר יהיה להתהלך בין האותיות ולהיכנס דרך מנהרה לחלל תת־קרקעי מתחת למרכז הפסל. העבודה מתכתבת עם פסל "הספרייה הריקה" שיצר אולמן בברלין.
הספרייה הלאומית קיימת למעשה 131 שנה. יהודי אירופה החלו לשלוח לארץ ישראל ספרים כדי להקים ספרייה בירושלים. הרעיון היה שהעם חוזר אל ביתו ההיסטורי, ואי אפשר להשאיר את הספרים מאחור. בהמשך היא עברה לחסות האוניברסיטה העברית, שהחזיקה את הספרייה במשך 80 שנה.
עתה תהליך היציאה של הספרייה למרחב הציבורי מלווה בבניית בניין חדש, בתהליכי דיגיטציה והנגשה, ובייסודה כמרכז תרבותי וחינוכי. חמישה נושאים מרכזיים יש באוספי הספרייה: יהדות, ישראליות, מוזיקה, אסלאם ומזרח תיכון, ואוסף מדעי הרוח הכללי — שכולל, בין השאר, 7,500 עמודים בכתב ידו של אייזיק ניוטון.
על תצוגת הקבע בספרייה עמלו קרוב לעשר שנים. האוצר הבכיר יגאל צלמונה, ולצדו האוצרת הצעירה נטע אסף, גיבשו קונספט מעניין שמאזן בין שימור לבין תצוגה. ביקור במקום מעלה תחושה מעורבת של התרגשות — שהרי עתה אפשר לצפות, למשל, בכתב היד בערבית של הרמב"ם ממרחק 10 ס"מ, כשרק זכוכית מגן מפרידה בין הצופה לבין הדפים; ושל פליאה, כי החלל מוגן ומאובטח ואכן מרגישים בו את המתח בין שימור לתצוגה.
בתצוגת הקבע, שתשמש כתערוכה בתשלום, אפשר לראות כתבי יד נדירים מאוצרות הרוח של היהדות, האסלאם והתרבות הישראלית. למשל כתר דמשק — ספר תורה נדיר בן כ־1,000 שנה (אחד מבין 12 כתרי דמשק השמורים בספרייה); או פירוש למשנה בכתב ידו של הרמב"ם; או מחזור וורמס, או עותק מהמהדורה המודפסת הראשונה של התלמוד הבבלי, הגדת רוטשילד, קוראן בן יותר מ־1,000 שנה. וגם כתבי יד של 14 מגדולי הסופרים, היוצרים וההוגים היהודים והישראלים ובהם ש"י עגנון, פרופ' ישעיהו ליבוביץ ופרופ' נחמה ליבוביץ, רחל, לאה גולדברג, אורי צבי גרינברג, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, סלמאן נטור, אלי עמיר, ז'קלין כהנוב ואחרים.
בתערוכה יוצגו גם כתבי יד של רבנים: הרב קוק, החזון אי"ש, הרב אלישר והרב אלקלעי. וגם פריטים שמנציחים רגעים היסטוריים כמו טיוטת כתב היד של "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, הפתק שנמצא על חנה סנש ביום הוצאתה להורג, מכתב ההתאבדות של הסופר סטפן צוויג, א מכתב שכתב אילן רמון בצעירותו לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' והתשובה שקיבל.
תערוכת הקבע נקראת "אוצר מילים". אפשר למצוא בה, לצד כתבי היד הנדירים, קערות השבעה מאגיות מהמאה השלישית עד המאה השביעית לספירה, ספרים דיגיטליים בטכנולוגיה מיוחדת שמזמינים עלעול, והדרכת שמע (בקריינות של לוסי איוב).
"העיקרון של התערוכה הוא המתח בין כיסוי וגילוי", אומר האוצר יגאל צלמונה, המשמש כיועץ אמנותי של הספרייה. "התערוכה קצת חשוכה והיצירות נמצאות בתוך ויטרינות ושמורות מאוד כי האור הוא האויב הכי גדול של התצוגה הזאת. הפריטים יוחלפו בכל שלושה־ארבעה חודשים, כי אלה הן חיות נדירות שצריך להיזהר עליהן. ומצד שני זה אקט של נדיבות — התערוכה נועדה לחלוק את החוויה של האוצרות עם כמה שיותר אנשים. זה המתח, לשמור ולשמר, כי לדברים יש כמעט מעמד של קדושה, ומצד שני לעשות הכל כדי להנגיש. זה שיא הדמוקרטיה, כולם יכולים לחוות את זה".
אם כבר דמוקרטיה, נראה שהספרייה שואפת ליצור מכנה משותף רחב ככל האפשר, ולייצג את כל החלקים הרבים בחברה הישראלית.
"דאגנו לפנות לכל מיני סוגים של אוכלוסייה, מבוגרים וצעירים, כל השבטים שלנו יכולים להזדהות עם החומרים שיש כאן. הרבה אנשים יכולים לא רק ללמוד אלא גם לחוות. התערוכה בנויה כמובן על אינפורמציה, אבל גם על החוויה של יופי, התרגשות מהמגע עם הדברים, מהחידושים הטכנלוגיים. יש בתערוכה הזאת המון רגש. אצרתי מאות תערוכות בחיי, וזו תערוכה שבמהלך העבודה עליה כמעט כל חפץ עורר בי התרגשות מיוחדת".
למשל?
"התלמוד הראשון שהודפס בוונציה בתחילת המאה ה־16. זה חפץ נדיר שנועד להפיץ את התלמוד, עד אז הוא היה כתוב בכתב יד ואנשים העתיקו כתבי יד. ברגע שהמציאו את הדפוס פתאום הוא נהפך למוצר דמוקרטי והרבה אנשים יכלו להשתמש בו. הדפוס גרם להפצת התלמוד ועם זאת הפריטים האלה נעשו נדירים לאורך השנים. זה עושה את חוויית האוצרות מרובדת, יש המון שכבות וסתירות.
"או למשל הארכיונים האישיים. הכרתי מצוין את א"ב יהושע והיינו מיודדים, אבל פתאום בתוך הוויטרינה אני רואה את כתב היד של הספר 'מולכו'. נוצר בתערוכה ביטול של זמן ומרחב, מעצם העובדה שאתה יכול לעבור מא"ב יהושע לרמב"ם במרחק של כמה מטרים מאחד לשני. הריבוי, הגיוון, הקפיצה מדבר לדבר שביניהם יש אלף שנה ואלפי קילומטרים, ובכל זאת אנחנו מטיילים ופוגשים את הכל — זו חוויה מיוחדת".
הספרייה הלאומית מספרת את הנרטיבים הרבים של החברה הישראלית.
"נכון אבל זה מרחב שבתוכו נוצר שיח. את צריכה לראות את הלומדים שמדברים ביניהם בהפסקות על קפה וסנדביץ', הם מדברים על הטקסטים שהם עובדים עליהם, זה שיח בין אנשים שאולי הדעות שלהם מנוגדות אבל הם מתחברים סביב הטקסט, כי הספרייה בסופו של דבר חוגגת את הטקסט".
האוצרת נטע אסף, בת 33, ובעלת תואר ראשון ושני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, הצטרפה כאוצרת בספרייה לפני חמש שנים. לפני כן שימשה כאוצרת במוזיאון ישראל.
"עצם זה שקיימת תערוכת קבע, זה כבר מהלך אדיר ולא מובן מאליו עבור ספרייה", אומרת אסף. "מבחינה שימורית, להציג בתערוכת קבע פריטים מהספרייה זו משימה קשה, היה צריך לעשות עבודה עם הצוות שתאפשר את זה".
יש פריטים שאגף השימור לא הסכים להציג?
"בהחלט, יש דברים שרצינו להציג וגילינו שהם במצב לא טוב, יש עליהם פטרייה או עובש. רצינו להציג את כתב היד המקורי של ההמנון הלאומי 'התקווה' אבל הדיו שם מאוד עדינה וזה פריט סינגולרי, אין שום דבר אחר שיכול להחליף אותו — אז זה לא התאפשר".
בתקופה הנוכחית של משבר פוליטי וחברתי, הספרייה הלאומית כמו יורדת אל הרחוב ומנסה ליצור מכנה משותף.
"נכון, כל אדם יכול למצוא בתערוכה הזאת משהו שמעניין אותו. מי שמאפשר לעצמו לשהות בתערוכה, ימצא פה משהו שקשור להיסטוריה המשפחתית שלו, או לתחומי העניין שלו, או ייהנה מהאסתטיקה של התערוכה. החומרים מדברים על העבר המשותף שלנו, אבל יש לא מעט דברים שמתחברים לנפש של האדם היחיד, במיוחד בארכיונים האישיים".
מנכ"ל הספרייה אורן ויינברג אומר שהמשכן החדש הוא בניין בממדי בני אדם, שנועד לשימוש בני אדם. ועל תיק העיתונות הכחול שחולק לעיתונאים הודפס המשפט הידוע של מרטין בובר: "לאחר שהיית עשר פעמים בספרייה כדי להתבונן בספרים, לך שמה פעם אחת כדי להתבונן בבריות... בארשת פניהם, בתנועותיהם, בעמדותיהם, תלמד דבר, שאולי לא תלמד אותו כך בשום מקום אחר: גדול הספר, אבל האדם גדול ממנו".
