"היצירות מבקשות את החושך": אובדן וזיכרון במוזיאון ישראל בעקבות אירועי 7 באוקטובר
"היצירות מבקשות את החושך": אובדן וזיכרון במוזיאון ישראל בעקבות אירועי 7 באוקטובר
ילדה שנחתכה מתוך תמונה, מזבח חילוני לאלפי אנשים או דמעה יומית שנאספת במכל שקוף. התערוכה המרשימה "שקיעתה של הזריחה" במוזיאון ישראל היא עוד ניסיון של עולם האמנות להתמודד עם האסון 7. באופן יוצא דופן מוצגות היצירות בחשיכה, כי "רצינו להציע לצופים מרחב שמכיל ועוטף אותם"
הרבה חושך ומעט אור מקבלים את פני המבקרים בתערוכה "שקיעתה של הזריחה", שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ישראל ועוסקת באבל, אובדן, זיכרון וקינה. חללי התערוכה, באוצרות סוזן לנדאו (כיום גם ממלאת מקום מנהל המוזיאון) ואורלי רבי כאוצרת משנה, עוצבו באופן מוחשך, והשיטוט ביניהם נע ממוקד אור אחד למשנהו. "שקיעתה של הזריחה", שכותרתה לקוחה משיר של רמי פורטיס, מורכבת בעיקר מיצירות קיימות מאוסף המוזיאון שנוצרו בזמנים ובמקומות שונים, לאו דווקא בישראל כעת.
התערוכה מצטרפת לתערוכות מוזיאליות אחרות בארץ שביקשו להגיב למציאות שאחרי 7 באוקטובר, כמו ״שמיני עצרת״ במוזיאון תל אביב, ״שבעה באוקטובר״ במוזיאון אנו ו״עדות מקומית״ במוז״א. בשונה מהן בתערוכה במוזיאון ישראל מציגים אמנים ישראלים לצד אמנים בינלאומיים חשובים מאוד, כמו הצלם וולפגנג טילמנס, פליקס גונזלס טורס וג׳ונתן מונק. שזירתן יחד של עבודות מקומיות ובינלאומיות יוצרת חוויה של שיטוט מהורהר ופיוטי, תוך שהן נמנעות במכוון ממראות מזעזעים, ופונות יותר לרגשות של עצב והתייחדות.
״לקח לנו הרבה זמן לעבור תהליך עם עצמנו״, מספרת אוצרת המשנה אורלי רבי. ״זו היתה עבודה עם תחושות אינטואיטיביות, של רצון לגעת במורכבות של אובדן, כאב, חרדה וגעגוע - מבלי להיות אך ורק אקטואליים, ובאופן שיאפשר לצופים מפגש עם אמנות שנוגעת בנושאים כואבים אבל משאיר מרחב אישי. גם החושך של התערוכה קשור לזה: לא רצינו את הקובייה הלבנה המוזיאלית המוכרת עם האור הלבן. רצינו להציע לצופים מרחב שיעטוף אותם, מרחב מכיל שיוכלו לשהות בתוכו עם העבודות ועם עצמם. לכן המרחב החשוך נבע מן ההקשר הפסיכולוגי, וגם היצירות עצמן כמו מבקשות את החושך, מבחינת המאפיינים הוויזואליים שלהן".
רבי אומרת שמתוך התבוננות באוסף המוזיאון התנסחו נושאי התערוכה: "יש עבודות שמתייחסות באופן ישיר לאובדן במשפחה, אבל בהן הנגיעה וההתערבות מאוד מרומזות. עניין נוסף הוא טקסים של זיכרון והנצחה, אלו סמלים מאוד פואטיים ואוניברסליים כמו פרחים, נר או שעון. עניין שלישי, שמאפיין יותר את האמנים הישראליים בתערוכה, זה שהם מביטים החוצה לנוף - ובנוף יש סימנים של חורבן, של משהו ששוקע וחומק". רבי מספרת שפנו לאמנים הישראלים המשתתפים והתקיים איתם דיאלוג סביב התערוכה, "וכולם נתנו את ברכתם למהלך לכלול את עבודתם בהקשר של אבל וזיכרון״.
אף שרוב העבודות טורדות את המנוחה, לפעמים חידתיות ואפלות, דווקא עבודתו של האמן הגרמני הנס־פטר פלדמן (שמת בשנה שעברה) מציגה דימוי ישיר וברור של אובדן: בתצלום מ־2006 נראות שתי ילדות ופלדמן הסיר בחיתוך את אחת הילדות והפך אותה לחור בצורת צללית, וכך הפך את התצלום מדימוי של תמימות לדימוי מצמרר.
2 צפייה בגלריה
העבודה "שתי ילדות" של הנס־פטר פלדמן. מדימוי של תמימות לדימוי מצמרר
(צילום: זוהר שמש - מוזיאון ישראל, ירושלים)
גם ״עיר״ של דינה שנהב מ־1997, הצבת רצפה פיסולית מפחם ועץ - עוסקת באופן ברור בחורבן. העבודה בנויה כמודל מוקטן של ספק תל ארכיאולוגי קדום ספק מרחב עירוני עכשווי, שנשרף עד היסוד וכל שנותר ממנו הוא עקבות מפוחמים של תרבות. באופן דומה, עבודתו של גל ויינשטיין שעשויה מצמר פלדה שחור, שבאמצעותו הוא בורא מחדש על הבד את תצלומי אגם החולה הגווע של הצלם פטר מירום מ־1960. זהו אחד הדימויים הישראליים הידועים ביותר של מה שהתברר לימים כאסון אקולוגי. באופן מטאפורי, ייבושו השגוי של אגם החולה הופך, בגרסת צמר הפלדה הענקית של ויינשטיין, לדימוי ישראלי דיסוטופי־אפוקליפטי ממש של אסון מעשה ידי אדם.
בשל עיצובה החשוך של התערוכה, עבודות רבות בה משתמשות באור עצמו כמוטיב של זיכרון והנצחה לנוכחות אנושית שכבר איננה. בעבודת הקיר הגדולה של כריסטיאן בולטנסקי הצרפתי, "מונומנט: דימויי זיכרון" (1988-1973), בנה בולטנסקי סדרה של "מזבחות" מוארים בנורות. המזבחות החילוניים האלה, שנראים כמו הצבה כנסייתית, עשויים בעצם מקופסאות פח פשוטות ועליהם קולאז׳ים שמורכבים ממאות צילומי בני אדם שהופיעו בחזיתות של צלמניות ״פוטו״ בירושלים, ובעבודתו הוא הפך אותם ללוחות זיכרון קטנים לרגעים החשובים שהיו ואינם.
מינימליסטית וצנועה הרבה יותר היא ״הלילה האחרון״, עבודת הנורות של פליקס גונזלס טורס הקובני, שמת מאיידס ב־1996. העבודה בנויה ממחרוזת פשוטה של 24 נורות רגילות הנתלות מלמעלה למטה על כבל ומאירות בחשיכה. היא רומזת לכך שתוחלת החיים של הנורות, כמו של האדם, היא בעלת משך מסוים ובסופו של דבר תישרף.
מולה, בלב התערוכה, מוצבת Ghardy, עבודתה המרשימה של יהודית סספורטס מ־2009, שבנויה כחלל מוחשך פנימי בתוך התערוכה עצמה, ועוסקת במשפחתה של האמנית. העבודה מורכבת משש הקרנות אנימציות ידניות שנעשו באמצעות רישומי דיו וצילומים של נופי ביצות ויער מסתוריים מצפון גרמניה, שהם גם מפות תודעה של אחיה ואחיותיה; גם שם העבודה החידתי הוא ראשי תיבות של ששת האחים והאחיות שחוו אובדן עמוק, לאחר חטיפתו ורציחתו של אחד האחים, החייל אבי סספורטס ב־1989, בידי חמאס. אורות הביצה המתעתעים מזכירים גם פנסים שמחפשים בחושך לשווא.
2 צפייה בגלריה
פרט מתוך הסדרה "דמעות" של שוקי בורקובסקי. עבודה שמתפתחת כל יום מאז 7 באוקטובר
(צילום: יהושע (שוקי) בורקובסקי)
לצד העבודות מאוסף המוזיאון מוצגת גם העבודה החדשה ביותר - סדרת ה״דמעות״ הגדולה של שוקי (יהושע) בורקובסקי. האמן החל מפרוץ המלחמה, ליצור ״דמעה״ אחת ביום באופן עמלני ומתוך משמעת ואמונה. על גבי דפי משבצות אחידים הוא כותב ״דמעה״ באמצעות השחרתן של המשבצות, אבל כל פעם באופן אחר: בשפות שונות (עברית, ערבית, לטינית, וגם יידיש), ובקליגרפיה ועיצוב שונים. הסדרה תלויה לרוחב כמו גריד המשבצות ממנו היא מורכבת, ומזכירה גם דפי פרטיטורות מוזיקליים. ה״דמעות״ הרשומות שאינן מוצגות על הקיר נערמו זו על זו והן מוצבות כמו מוצג, בתוך תיבה שקופה. סדרת הדמעות ממשיכה להתהוות ונוצרת בעצם הימים האלה, תוך שהיא מלווה כמו בתהליך עבודת האבל את החיים עם האובדן.
