"לרוץ פה זה כמו סרט אקשן"
"לרוץ פה זה כמו סרט אקשן"
רוב רוכבי האופניים, הרצים וההולכים של עמק זבולון והגולן המטווחים הורידו הילוך, אבל עדיין יש משוגעים שגונבים פה ושם אימון בין המטעים והתלמים. "למרות הרעש והפיצוצים, וכאן טמון אבסורד כלשהו, אנשים עדיין מחפשים למצוא את השקט שלהם בשדות"
זה היה עוד בוקר טיפוסי של התקופה האחרונה בסביבת עמק זבולון בסמוך למפרץ חיפה. במקום שעון מעורר או יקיצה טבעית, סירנות ומטחי טילים והדי יירוטים עוצמתיים שנורו מלבנון שוב היו לצליל הפותח של היום ובמקביל אליהם כניסה מבוהלת לממ"דים של תושבי היישובים, הקיבוצים והכפרים סביב. כעבור שניות, השדות הפסטורליים מתמלאים פטריות עשן, ורגבי האדמה הלחים נהפכים לשדה קרב. "שדות ושטחים פתוחים נכללים בהתרעה, אבל לא ביירוט", נכתב בקבוצת הווטסאפ של אחד הקיבוצים על ידי רכז הביטחון, "הם לא מוגנים על ידי כיפת ברזל".
ההמלצה הגורפת במרחב — זו שהרוב המכריע של התושבים מיישמים — היא לא להסתובב בשדות העמק המסוכנים. יותר מדי אנשים נפגעו או קיפחו את חייהם בשדות, האחרונים רק לפני כמה ימים במטח קטלני שנחת בשולי העמק, סמוך לקריית אתא, ופגע באם ובנה שמסקו זיתים. "נהיה כאן טירוף מוחלט", מעיד אחד מרועי הצאן הקבועים של האזור, "פחד מוות להסתובב עם הפרות".
אבל יש גם מי שהחליטו להפנות עורף לפחד ולהמשיך בשגרת חייהם הקודמת, עד כמה שניתן. "אני ממשיך לרוץ כאן בשדות בכל בוקר", אומר מוחמד אבו סאלח, תושב טמרה השוכנת בצמוד לעמק. "כמו כולם, גם אני מפחד ומתפלל בכל יום שלא יקרה לי כלום". באחד הבקרים, בעוד הוא מבצע את ריצתו, מטח מחריש אוזניים חורר את האדמה בצדו המערבי של העמק ופיזר פטריות עשן במרחק מאות מטרים לפניו. אבו סאלח, ואני שהייתי לצדו, ראינו זאת במו עינינו. אבו סלאח המשיך בצעדיו כאילו לא אירע דבר. מנופף לשלום לרכב חולף וממשיך את ריצתו כאילו כלום. יש אנשים שאפילו מטח טילים לא יכול לעצור או באמת להרתיע.
חייבים לציין שני דברים: ראשית, הנוהג הזה אינו בשום פנים ואופן בגדר המלצה, ויש להמשיך ולהישמע להוראות פיקוד העורף. שנית, אבו סאלח לא לבד. אומנם מרבית הספורטאים הפעלתנים של עמק זבולון — רוכבי האופניים, הרצים וההלכים — הורידו הילוך ונעלמו כמעט כליל מהשדות, אך עדיין בכל בוקר ובשעות הדמדומים יימצא מי שיגנוב ריצה או רכיבה בין המטחים. "למרות הרעש והפיצוצים וכאן טמון אבסורד כלשהו, אנשים עדיין מחפשים למצוא את השקט שלהם בשדות", מסביר יניב כהן, תושב עכו הסמוכה, שבעצמו בורח מן העיר כדי לרוץ בין המטעים והתלמים. כן, גם בימים אלו. "לפעמים לרוץ פה זה ממש כמו סרט אקשן", הוא מסכם.
קשה לומר שכהן מגזים. בכמה מריצותיי בעמק המופגז, חזיתי במו עיניי במרדף עיקש של מסוקים אחרי כטב"מים חמקניים, בחבלנים מפרקים נפלים ואוספים שאריות וממופעי הפירוטכניקה התכופים שכיפת ברזל מספקת באדיבות חזבאללה. מנועיהם הרועמים של מטוסי הסילון הצה"ליים תמיד נוכחים. עמק זבולון הוא אזור מלחמה על מלא מלא.
"אני חולה על הריצה בשדות", אומר דניאל רוד מקיבוץ יסעור, "אבל לאורך כל התקופה האחרונה נוסף לריצה אתגר נוסף - אתגר של להבין מתי זה הולך לקרות וגם הצורך פשוט לחזור הביתה בשלום. אני לא אשקר לך, יש ימים כל כך מתוחים, שאני פשוט אעדיף לעשות הקפות בקיבוץ"
אבל, וזה בהחלט כואב להגיד, יש כנראה מקומות יותר אקסטרימיים להתאמן בהם בצפון. ניסיתם, למשל, לרכוב לאחרונה על גדות הבניאס? קילומטרים בודדים מגבול הלבנון. "מלבד העובדה שמרביתו שרוף, כמעט לא תמצא כאן נפש חיה", טוען אמיר שגב, המתגורר בשכירות באחד היישובים הנטושים של האזור שאת שמו הוא מעדיף לא לומר מטעמי ביטחון. "אחת לכמה ימים אני פוגש פה מישהו דפוק כמוני שבכלל יש לו אומץ להוציא את האף מהבית. אני באופן אישי נהנה גם מהאקשן והמתח שנלווה לכל יציאה החוצה לפעילות", שגב לא מתבייש להודות. הוא יודע היטב שבניגוד לתושבי עמק זבולון, כאן בכלל אין זמן לברוח לפני הפיצוץ.
כשאני פוגש אותו רוכב לבדו על שביל הצפצפות, לא הרחק משאר ישוב, האזעקות והפיצוצים לא פוסקים. רעשי המטוסים הבאים ושבים מלבנון מחריש את האוזניים והוא בשלו — מדווש בנינוחות כאילו כלום, כאילו מדובר במלחמה שמתרחשת הרחק מכאן ולא ממש מעל הראש שלו. גם פיצוץ עז שמרעיד את האזור לא מסיט את כידונו של שגב מהשביל. "נכון שאלה לא תנאים אידיאליים לעשות ספורט", הוא מסכם "אבל אני מוכן להישבע שזה גורם לי להיות הרבה יותר מהיר מפעם".
