"מסכנים שכאלה" נראה כמו סרט פנטזיה המתרחש במאה ה־19, אבל בביבים
"מסכנים שכאלה" נראה כמו סרט פנטזיה המתרחש במאה ה־19, אבל בביבים
המתחרה הגדול של "אופנהיימר" באוסקר, מביא את הקולנוע המיזנתרופי של יורגוס לנתימוס לקיצון חדש, ומתגלה כפנטזיה גברית חולנית שמתחזה לטקסט פמיניסטי
אחרי שהתפרסמו המועמדויות לאוסקר ביום שלישי, התחוורה העובדה שלא "ברבי" יהיה המתחרה הגדול של "אופנהיימר" על פרס הסרט הטוב ביותר, אלא דווקא "מסכנים שכאלה" ("Poor Things") של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, שהשיג 11 מועמדויות, כולל לסרט ולבימוי. זו אמורה היתה להיות בשורה מצוינת - כי מה כבר מחפש מבקר קולנוע בחייו? שיגיע מהוליווד סרט מקורי, יוצא דופן, נועז, כזה שלא נראה כמו שום דבר אחר שנעשה לפניו. ו"מסכנים שכאלה" הוא לכאורה סרט כזה. אז למה אני לא אוהב אותו?
לנתימוס הוא סוג של תופעת טבע. איך קרה שהבמאי של הסרט יקיר הפסטיבלים "שיני כלב" (2009) - סרט קיצוני, פרוורטי, על קשר מפלצתי בין הורים וילדיהם, ושנוגע בגילוי עריות - הפך ליקיר הקולנוע האמריקאי העצמאי, כזה שמקבל צ'ק פתוח להגשים את כל רעיונותיו הפרועים ביותר על המסך? והם באמת פרועים: "להקריב אייל קדוש" (2017), "הלובסטר" (2015), "המועדפת" (2018) וכעת "מסכנים שכאלה" הם סאטירות אימה אפלות ואלימות שהסתננו בבטחה אל תוך המיינסטרים הקולנועי.
העובדה שמדובר ביוצר בעל חזון מקורי וייחודי שיוצר את סרטיו כמעט ללא פשרות או צנזורה מזכירה יותר את הוליווד של תחילת שנות השבעים, שחיבקה את היוצרים האירופיים האידיוסינקרטיים בחיפוש אחר דרכים לשבור את הנוסחאות ההוליוודיות הקלאסיות. לנתימוס אינו לבד: יוצר כמו רובן אוסטלונד, שסרטו "משולש העצבות" הפך גם הוא ליקיר האוסקרים לפני שנה, וזכה להצלחה מסחרית מפתיעה בישראל, הוא חלק מהגל הזה של יוצרים שעושים סרטים בוטים ומשונים שמציגים את העולם כקומדיה שחורה מעוררת פלצות. סרטים כמו "בו מפחד" של ארי אסטר ו"הכל בכל מקום בבת אחת" של הדניאלס הם חלק מהגל הזה של קולנוע שמרסס לאוויר אלפי רעיונות בבת אחת - אבל עבורי, לפחות, אף אחד מהם לא באמת מצליח לפגוע. מרוב רעיונות, הסרטים האלה הופכים רדודים.
"מסכנים שכאלה" הוא מעין סרט מפלצות תקופתי־עתידני, חלום בלהות שמתחיל בהתאבדות. ווילם דפו מגלם את גודווין, מדען מטורף שפניו מעוותות, מעין דוקטור פרנקנשטיין שעסוק בהכלאות בין חיות. בביתו מתרוצצים חזיר עם ראש של ברבור, תרנגולת עם ראש של בולדוג ועז עם ראש של ברווז. הניסוי הרפואי הבא שלו הוא בלה (אמה סטון), אשה בהיריון שהתאבדה וגופתה נמשתה מהנהר והוחזרה לחיים עם שינוי אחד: המוח של העובר שבבטנה הושתל בתוך ראשה של בלה הבוגרת. "המוח והגוף שלה לא ממש מסונכרנים", מעיד גודווין.
"מסכנים שכאלה" הוא סרט ההתבגרות, החניכה וההתפכחות של בלה, שקוראת לבורא שלה "גוד" ומתייחסת אליו כאל האלוהים שברא אותה או האב שיצר אותה, והיא צריכה ללמוד במהירות איך לדבר, איך להתנהג ואיך להביס את הפטריארכיה. היא, אם להשתמש בלשונה של סימון דה־בובואר, צריכה ללמוד איך להיות אשה.
אחרי שבלה נמסרת לנישואים כפויים עם גבר אחד (רמי יוסף), היא בורחת אל העולם הגדול בעקבות אהבתה לגבר אחר (מארק רופאלו) ושם היא מגלה את חדוות המין, ואת האופן שבו סקס יכול להפוך עבורה למקור של כוח, השפעה, עושר ועונג. באחת הסצנות המשונות בסרט - והסרט מלא בסצנות משונות - היא מבינה שזנות היא דרך טובה לפרנסה, ולמעשה ממציאה בכוחות עצמה את הרעיון הסוציאליסטי, שבו עליה לעבור ממעמד הפרולטריון למעמד של בעלת אמצעי הייצור כדי לבצע מהפכה חברתית.
בתוך כל המסע הזה של בלה לגילוי עצמי של תודעה וגופניות, קשה להתחמק מהעובדה שלנתימוס למעשה מספר סיפור על חוויותיה המיניות של תינוקת בגוף אשה. כלומר, הבמאי שזעזע עם גילוי עריות ב"שיני כלב", ואונס ומין ביחסי מרות ב"המועדפת", עכשיו קורץ לנו עם משל על פדופיליה, על אשה שהגברים מאבדים את הראש בתשוקה אליה בגלל התנהגותה התינוקית. לא מעט מבקרים ומבקרות ראו בסרט הזה טקסט פמיניסטי, אך הוא למעשה לא יותר מאשר פנטזיה גברית על אשה־ילדה שבוימה בידי גבר, על פי תסריט מאת גבר (האוסטרלי טוני מקנמרה) שמבוסס על ספר מאת גבר (הסקוטי אלסדייר גריי). האשה, ייאמר לזכותה, עוברת מעיר לעיר, מסלון חברתי מהודר אחד לשני, יוצאת למסע בביבים והסחי של חיי הזנות, ולומדת את חוקי הפטריארכיה מהר כדי להפוך את יחסי הכוחות על ראשם.
"מסכנים שכאלה" הוא סרט פסיכי. עכברי סינמטקים יזהו רגעים שמזכירים יוצרי קצה כמו גאי מאדין, דיוויד לינץ', לאוס קאראקס וטרי גיליאם, שכולם - כמו לנתימוס - יצרו סרטים שנעים בתוך ממד של חלום או הזיה, שנראים כמו המציאות המשתקפת מבעד למראה עקומה ועדשה מעוותת. מבחינה ויזואלית הסרט מרהיב, ונראה כמו סרט פנטזיה המתרחש במאה ה־19. אבל לנתימוס הוא יוצר מיזנתרופ ומרושע, שאוהב להתעלל בדמויותיו, שחקניו וצופיו, ולגרור אותם דרך צינורות הביוב, הקיא והשפכים של החיים. העובדה שיש לו גם חוש הומור מרושע ואלים הופכת את "מסכנים שכאלה", יותר מכל סרטיו הקודמים, לסרט קצת מגעיל.
