האמן־מדען דניאל לנדאו: "בהייטק אני נתפס כבוגד"
האמן־מדען דניאל לנדאו: "בהייטק אני נתפס כבוגד"
אחיה של האמנית הבינלאומית סיגלית לנדאו, משתמש באמנות כדי לחשוף את האיום על החירות שלנו מצד תאגידים. מצד שני, כסטארטאפיסט המתמחה במציאות מדומה, הוא מודה שהוא חלק מהמנגנון. "אני גם נהנה מזה, אני לא נאור", הוא אומר לקראת מופע שלו בפסטיבל עכו שבו הוא גורם לצופים למסור לו מרצון את מספר חשבון הבנק שלהם: "לפחות אני מבקש לכך אישור"
ד״ר דניאל לנדאו, אמן, חוקר מדיה, הייטקיסט ואחיה של האמנית הבינלאומית סיגלית לנדאו פועל בשני שדות: אמנות וטכנולוגיה. ״מצד אחד אני מוצא פתרונות ומייצר מוצרים לתעשייה ומצד שני, כאמן, יש לי אחריות ביקורתית להצביע על המשמעויות של זה״.
לנדאו, 48, התחיל את דרכו כמוזיקאי וכיוצר עם דגש על מפגש בין גוף וטכנולוגיה. בהמשך עשה דוקטורט באוניברסיטת הלסינקי ונשאב לתחום המציאות המדומה. בשנים האחרונות הוא עובד על סטארט־אפים בתחום זה ומשמש כראש תוכנית המציאות המדומה באוניברסיטת INSEAD (בית ספר גלובלי למנהל עסקים עם קמפוסים בצרפת, סינגפור, אבו דאבי וסן פרנסיסקו) שם הוא מפתח תכנים לצורכי לימוד, שבהמשך יימכרו כמוצר משותף של האוניברסיטה ושל החברה שלו. לנדאו הוא מין אב טיפוס למודל חדש של אמן־מדען, שכמוהו מתחילים לצוץ יותר ויותר, שמשתמשים באמנות כדי לחשוף את האיום על חירותנו מצד תאגידים גדולים.
בדיוק בזה עוסק המופע החדש של לנדאו ״אני יושב בחדר״, שעולה בימים אלו באולמות האבירים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר. הצופים במופע (שנוצר ביחד עם בני משפחתו) מתבקשים לחתום על טופס הסכמה להשתתף בניסוי, ובעצם הופכים לנסיינים של האמן החוקר (״לפחות אני מבקש אישור״, הוא מחייך). בתחילת המופע הם מקבלים משקפי מציאות מדומה ובאמצעותם נכנסים למרחב וירטואלי הנראה בדיוק כמו המרחב שבו מתקיים הפרפורמנס. הם פוגשים דמות בעלת אינטיליגנציה מלאכותית (אווה לנשים; ואבי לגברים) שמתיישבת מולם ומתחילה לשאול אותם שאלות. השאלות נוגעות לאופן שבו נוצר אמון בין שני אנשים ובמדויק: לאופן שבו הדמות משכנעת את הצופה לתת בה אמון מלא, להתמסר, ולחשוף בפניה את כל הפרטים האישיים שלו, מחשבון הבנק ועד למספר הטלפון. מוזר? לא ממש. הרי אנחנו מתמסרים לכך יום יום בלחיצה על כפתור.
3 צפייה בגלריה
מתוך המופע "אני יושב בחדר" של דניאל לנדאו. "המציאות המדומה תספק תשובה לצרכים של המציאות הממשית"
״ויתרנו על פרטיות, ויתרנו על הביקורתיות שלנו אל מול מערכות ואני בא ואומר: דווקא בתקופה זו, על רקע החיסונים והתו הירוק, אין ברירה ונצטרך לגעת בנושא הזה״, אומר לנדאו. ״הפילוסוף מישל פוקו טבע את המושג ביו־פאוור, שמערכות השליטה של גופי ממשל למעשה שואפות לשליטה מקסימלית על גוף הנתין, האזרח, מה שנקרא השליטה האולטימטיבית, ועכשיו הגענו למצב שגם השליטה על הגוף שלי: למשל, הבחירה להתחסן או לא - ניצבת בפני מערכת רצינית מאוד של לחצים״.
לנדאו אומר שבמצב כזה "אחת השאלות החשובות היא מידת האמון. אני בטוח שלו דברים היו שקופים וחשופים, היו יכולים להיווצר יחסים אחרים".
אבל אנחנו לא שם: "את לא יודעת איך פייסבוק או גוגל פועלים, אנחנו בכלל לא מודעים לרמת השליטה בנו ואז נשאלת השאלה: מה קורה כשדברים משתבשים. למשל, מה קורה אם התחסנת פעמיים והחלטת שאת לא מעוניינת בחיסון השלישי. לפני רגע היית עם המערכת ובשנייה אחת נהפכת לקבוצת חוץ. יכולות להיות לכך תוצאות. בהולנד, למשל, זה קרה ליהודים בשנות ה־40. בגלל שהיא מדינה בירוקרטית כל כך חייבים להירשם לכל המערכות - ועל כן הגירוש למחנות ההשמדה היה מאוד מסודר״.
לנדאו לא מאמין בתיאוריות קונספירציה למיניהן אבל מסכים שהקורונה עשתה טוב מאוד לתעשיות הטכנולוגיה והמדע, ובמיוחד לחברות הגדולות. אם לפני שנתיים מעטים ידעו מה זה אלגוריתם היום זו מילה שבשגרה. זמן המסך שלנו עלה, רובנו נהיינו יותר ויותר תלותיים במכשירים הדיגיטליים וחלקנו כבר יכול לנהל חיים שלמים מבלי לזוז מהבית. ״המון כלים שהיו בפיתוח נמצאים עכשיו בשימוש מכיוון שהקורונה הביאה יוזרים״, אומר לנדאו. ״זה מצב מסוכן כי לחברות שמפתחות את זה אין חשיבה ביקורתית. המטרה שלהן היא לגדול, לשלוט, להרוויח כוח״.
אם כך, אתה לא נחשב לסוג של בוגד בתחום המקצועי שלך?
"הרבה פעמים, כן. יש לי חבר שהיה אחד המעצבים הראשיים של ווייז ובאותה נשימה הוא היה מה שנקרא מדיה־אקטיביסט - יצר עבודות אמנות שבאות לאתגר נושאים כמו מעקב וזיהוי פנים. ברגע שגוגל קנו את ווייז הוא תויג כטראבל מייקר והם פיטרו אותו. אתה לא יכול לעבוד בשביל גוגל וגם לדבר על הסכנה של האלגוריתמים שהם מייצרים״.
אבל אתה בעצמך מרוויח מההתקדמות הטכנולוגית. אולי אתה משתמש באמנות ככלי ביקורתי רק כדי למרק את מצפונך?
"לא. אני משתמש באמנות מכיוון שזה אחד השדות הפחות ממושטרים שיש. ברור שגם השדה הזה הוא חלק מהמרוץ של תרבות הצריכה ולמעשה האמן הצעיר, השואף למכור את המוצר שלו, נמצא תחת לחצים של מערכות כוח של האספנים, של האוצרים, של המוזיאונים, הגלריות, הירידים. יחד עם זאת זהו שדה עצמאי המאפשר שיח שאין אפילו באקדמיה. מכיוון שאני לא תלוי במוסדות הכוח של עולם האמנות אני מרגיש הרבה יותר חופשי לייצר ביקורת. כל דבר שנמצא מחוץ לנתיב הצריכה הוא התנגדות חשובה״.
וההתגדות עצמה, אומר לנדאו, מתעוררת רק כשמשהו לא נוח לנו, כשהאלימות הבירוקרטית מופנית כלפינו, כשמתחילים לכרסם לנו בנוחיות — אנחנו מצייצים. ״למשל, כשאני צריך לתזמן את בדיקות הקורונה שלי לפסטיבל עכו ופתאום זה מעיק עליי. בגדול האדם המערבי הצרכני הקפיטליסטי שותף לביזה: בין אם זו ביזה חברתית או סביבתית. יש את הבוזזים שבאים ואונסים, יש את אלה שעומדים מהצד ואומרים ׳תפסיקו׳ ויש את אלה שסוגרים את החלון, אבל כולנו נהנים מהביזה הזו״.
3 צפייה בגלריה
דניאל לנדאו. "הגענו למצב שבו מנגנונים גדולים שולטים אפילו בגוף שלנו"
(צילום: אביגיל עוזי)
וגם אתה בין אלו?
"אני נהנה. אני לא נאור, אני חלש ביכולת שלי להביא התנגדות טוטאלית. אני עושה את מה שאני יכול".
למרות הביטחון שלי שמציאות מדומה וקשרים עם ישויות בעלות בינה מלאכותית לא יהוו תחליף למציאות ממשית, לנדאו גורס שהגעגוע למה שהיה יישאר אך במקביל הטכנולוגיה וספציפית העולם הווירטואלי ילמדו עם הזמן לתת מענה מספק. ״מה שנעלם בוודאי שנתגעגע אליו אבל אנחנו לא נחזור לשם, לא בזמן הקרוב״, הוא אומר. ״המהנדסים והמפתחים ימצאו פתרונות חדשים אל מול הבור שנפער. זה לא סתם שלצד כל המובטלים והטרגדיות הכלכליות של המעמד הבינוני יש מעמד אחר של הייטקיסטים שצובר הון מההטמעה של כל אותן מערכות״.
למרות הסייגים לנדאו מאמין שזה חלק מתהליך אבולוציוני, חד כיווני. ״התארגנו במערכות חברתיות שהולכות וגדלות ותלויות אחת בשנייה״, הוא אומר. ״אלו מצריכות ארגון וביחד עם ארגון יש מנגנוני שליטה. יש מעטים שמייצרים את המנגנונים האלה ונהנים מהם ואנחנו בסך הכל במהלך של הידוק ושליטה פולשנית יותר של אותם כלי ארגון. כל הכלים וכל הטכנולוגיות שהמצאנו מאז גילוי האש הם חלק מהטבע שלנו תרתי משמע. זה הטבע כי זה טבוע בנו. האם אנחנו צריכים להיות ביקורתיים כלפי זה? בטח".
