"אין פתרון למצוקות הישראליות בלי מלחמת אזרחים"
"אין פתרון למצוקות הישראליות בלי מלחמת אזרחים"
בסרטו החדש, שיוקרן מחר בבכורה בפסטיבל דוקאביב, מעמת הבמאי הוותיק והנערץ יגאל בורשטין שחקנים ישראלים עם טקסטים שבישרו את עליית הפשיזם באירופה, אולי כסימן לבאות גם כאן. "אני מרגיש יותר מנוכר. פחות מזדהה וגם מנותק. אני לא חושב שהייתי עולה ארצה אם המדינה היתה נראית כפי שהיא היום"
לפני קצת יותר מ־40 שנים העמיס הבמאי יגאל בורשטין את פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ׳ ואת ד״ר ישראל אלדד (שייב) למושב האחורי של רכב מסחרי, הושיב ביניהם את פרופ׳ מנחם ברינקר (אז עדיין דוקטור), וביום חורפי לקח אותם לנסיעה מירושלים למעלות־תרשיחא. את הנסיעה תיעד לסרט ״ליבוביץ׳ במעלות״. אלדד וליבוביץ׳ הוזמנו למתנ״ס שם, למושב שאותו יזם הבמאי עבור סרטו, כדי להתנצח ולהתנגח — כנציגי שני הקצוות הפוליטיים בישראל — על מצב הציונות. שניהם היו פסימיים.
אבל את רוב אנרגיית הוויכוח השקיעו השניים כבר בנסיעה. זו היתה ההופעה האמיתית, שתופסת את רוב זמן הסרט. הפולמוס הפוליטי, הרעיוני והתיאולוגי בין שני פילוסופים בספסל האחורי של רכב מסחרי הפך לסרט תיעודי מיתולוגי. השבוע, במלאת 40 שנים לבכורתו, הסרט שהופק עבור רשות השידור, זכה להקרנה חוזרת נדירה במסגרת פסטיבל דוקאביב.
בורשטין, כיום בעצמו פרופסור בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, יציג מחר את סרטו החדש, ״המיטות שלנו בוערות״ (שיהיה זמין גם לצפייה אונליין באתר הפסטיבל), שמתייחס גם ל״ליבוביץ׳ במעלות״: כמו בובת בבושקה דוקומנטרית הוא מנסה להבין מה קרה כאן ב־40 השנים שחלפו, וגם מסקנותיו לא אופטימיות.
עשר שנים אחרי ״ליבוביץ׳ במעלות״, ולפני 30 שנה בדיוק, פגשתי את בורשטין לראשונה, ביום הראשון של שנה א׳ בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. בורשטין, בן 80 כיום, הפך עד מהרה לראשון מבין כמה מורים שפגשתי באוניברסיטה ושאני חב להם הכל.
את "המיטות שלנו בוערות״ הפיק בורשטין בעצמו יחד עם אשתו, רותה כהן, ולראשונה הוא לא רק הבמאי, התסריטאי והמפיק, אלא גם העורך. בורשטין לימד את עצמו לעבוד עם תוכנת עריכה במחשב אחרי שהעורכת הכמעט קבועה שלו, ערה לפיד, נפטרה. ״ערה עוד הספיקה לקרוא את התסריט, והיא העירה לי הערה אחת: 'תוסיף קריינות עם נימה אישית'. לא הסכמתי איתה, אבל זה מה שעשיתי״.
״המיטות שלנו בוערות״ אינו בדיוק סרט תיעודי, אלא יותר מסה קולנועית. בורשטין נזכר במראות ילדותו בפולין ובאירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה ורוצה לבדוק מה כתבו הוגי הדעות של היבשת בתחילת המאה, ואיך המילים, המחשבה וההגות הובילו בסופו של דבר לעשרות מיליוני הרוגים וחורבן פיזי. הוא מלקט מכתביהם של הוגי הדעות הגדולים של הלאומנות והפשיזם, והופך אותם למונולוגים המבוצעים על ידי שחקנים ישראלים בלוקיישנים שונים בתל אביב. דני מוג׳ה, למשל, מבצע קטע מאת מוריס בארס, הוגה דעות צרפתי, אנטישמי ושונא זרים. רמי ברוך מגלם את דמותו של בניטו מוסוליני בחדר כושר תל־אביבי, שאומר: ״הפשיזם מעמיד את המדינה מעל היחיד. המדינה היא המציאות האמיתית, היא בשבילנו הכל״.
בחלק השני של הסרט בורשטין מצרף לתמהיל גם כמה הוגי דעות עבריים, כמו אב״א אחימאיר, איתמר בן אב״י ושוב, ישראל אלדד, שבכתביהם גילו אמפתיה לדוקטרינה הפשיסטית. אחימאיר, למשל, כתב בתחילת שנות ה־30: ״צריך לזרוק את הקליפה האנטישמית של הנאציזם ולשמור על התוך האנטי־מרקסיסטי״.
סרטו של בורשטין גדוש באירוניה ובסרקזם האופייניים לו, אבל זה סרט שכולו חרדה. הוא מזהה תהליכים.
בורשטין אמנם גדל כילד בפולין הקומוניסטית ולא באיטליה הפשיסטית, אבל המנגנון הדיקטטורי היה דומה: מציאות של צנזורה והלשנות ופחד להתבטא. הוא חושש שזה מה שעשוי לקרות גם כאן. הוא חושש שהטקסטים הפשיסטיים מאירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, יחזרו ויישמעו רלבנטיים בישראל של המאה ה־21.
זו הנקודה שבה הסרט העכשווי ממשיך את הסרט מ-1981: ליבוביץ׳ שהזהיר שתנועות ארץ ישראל השלמה, המציבות את האדמה מעל האדם, הן כרטיס הכניסה של ישראל לפשיזם. בורשטין משבץ בסרטו החדש סצנה מתוך ״ליבוביץ׳ במעלות״ שבה הפרופסור מנבא שעוד תהיה מלחמת אזרחים בישראל.
אני לא מאמין שליבוביץ׳ באמת חשב שתהיה מלחמת אזרחים, לדעתי הוא התלוצץ.
"לדעתי הוא לא", משיב בורשטין. "אני חושב שבמידה רבה הוא אומר את זה כקריאה למלחמת אזרחים. הוא לא רצה מלחמת אזרחים אבל לדעתי הוא חשב שאולי זה הכרחי. ואני מסכים איתו״.
תן לי להיות בטוח שאני מבין אותך: אתה חושב שמלחמת אזרחים היא שלב בלתי נמנע בעתיד של מדינת ישראל?
״לא. אני לא יכול להגיד את זה. אבל אני חושב שאין פתרון למצוקות הישראליות בלי מלחמת אזרחים. נראה לי שמה שקורה בארץ זה שהגלות חוזרת. ברחנו מהגלות והגלות חוזרת לפה. שוב היהודים יהיו מיעוט, שוב נהיה קהילה פרזיטית ולא יצרנית. ליבוביץ׳ אומר בסרט, לדעתי בצדק: 'יש שתי אפשרויות ואין שלישית — או שתהיה מדינה דו־לאומית, ואז היהודים יהפכו למיעוט; או שיהיו שתי מדינות לשני עמים. נדמה לי שעם רעיון שתי המדינות הימין הישראלי לא יסכים״.
המצב נהיה יותר גרוע במדינה ב־40 השנים האלה?
״תלוי למי״.
לך.
״אני מרגיש יותר מנוכר. פחות מזדהה. וגם מנותק. אני לא חושב שהייתי עולה ארצה אם המדינה היתה נראית כפי שהיא היום״.
2 צפייה בגלריה
יגאל בורשטין. "יכול להיות שלשאלות ההתאקלמות של הפליט או העולה החדש שהייתי יש השפעה על הסרטים שלי״
(צילום: עמית שעל)
הוא נולד ב־1941 במנצ׳סטר, אנגליה, בשם ג’ורג’, בעיצומו של הבליץ הגרמני, אחרי שהוריו, שהיו פולנים קומוניסטים, ברחו מפולין כשהנאצים פלשו והתחילו לצוד את חברי המפלגה, בעזרת ובהלשנת הפולנים. אחרי המלחמה הוריו, שעליהם עשה את סרטו ״יתומי המהפכה״, החליטו לחזור לפולין.
בפולין ג׳ורג׳ הפך ליז׳י, וב־1957 הודיע יז׳י בן ה־16 להוריו שהוא רוצה לעלות לישראל, ושאם לא יצטרפו אליו, הוא יברח ויעשה זאת לבד. כך כל המשפחה עלתה לישראל, ויז׳י בחר לעצמו בשם העברי־הציוני יגאל, וכאן נהפך לבמאי ולמורה לקולנוע.
באוניברסיטה הוא מלמד קורס שנקרא ״קולנוע אחר״: ״אני מראה לסטודנטים סרטים שלא היו רואים אחרת, כמו סרטים של אפיצ׳טפונג ויראסתקול התאילנדי או של אבעס קיארוסטמ” האיראני".
סרטו החדש ממשיך רצף של סרטים דוקומנטריים ועלילתיים שבהם הוא לוקח הוגי דעות וזורק אותם לתוך המציאות הישראלית. ״אושר ללא גבול״ העלילתי ניסה לדמיין את ברוך שפינוזה בחולון. ״מכתבים לפליצה״ הביא את קפקא אל העולם העממי של בית קפה בבת ים. ו״מורה נבוכים״ עסק במונולוגים של הרמב״ם, שמגיבים למציאות בת־זמננו.
אתה לוקח אינטלקטואלים יהודים ומייבא אותם לישראל, למקום שבו נדמה שלא ידעו להעריך אותם. גם אתה מרגיש כך?
בורשטין מיד עונה ״לא״. חושב קצת ומוסיף: ״אני מסתדר כאן. פחות או יותר״. ואז הוא מוסיף: ״אבל יכול להיות ששאלות ההתאקלמות של הפליט או העולה החדש שהייתי, יש להן השפעה על הסרטים האלה״.
הראית את הסרט לסטודנטים שלך?
״כן. הראיתי להם ושאלתי אותם אם זה מבחינתם קולנוע אחר. חלק שתקו, חלק אמרו כן. ואחת אמרה שהסרט עייף אותה״.
