האשה בחלון: סרט אפל עם בימוי קליל ומבודח
האשה בחלון: סרט אפל עם בימוי קליל ומבודח
"האשה בחלון" הוא סרט מתח מסוגנן ורווי שחקנים מעולים. הבעיה היא שהוא מאפשר לצופיו לדמיין פתרונות נועזים מדי
דקה אחרי תחילת "האשה בחלון", בעוד הסרט מציג את הבית רחב הידיים בו תתרחש כל עלילת הסרט, מופיע על מסך טלוויזיה פריים של ג'יימס סטיוארט מתוך "חלון אחורי" של היצ'קוק ונותן לצופים מפתח ראשון לפיצוח שלל החידות שהמותחן הפסיכולוגי הזה נושא בחובו. בהמשך יופיע על אותו מסך קטע קטן מתוך "חבלי השכחה", גם הוא של היצ'קוק, וגם הוא מכיל קפסולת מידע על המצב הנפשי של הגיבורה, שהיא גם הפסיכולוגית וגם הפציינטית בסיפור שלפנינו. יותר מאוחר, לפחות תפנית עלילתית אחת בסרט תגרום לצופיו לתהות האם מדובר בפרפראזה על "ורטיגו".
גיבורת הסרט (איימי אדמס) היא פסיכולוגית שחוותה טראומה שגרמה לה להפרעה אגורפובית. היא לא מסוגלת לצאת מדלת ביתה, ונשארת סגורה בבית גדול מדי עבורה ברחוב 121 בצפון מנהטן עם תפריט של אלכוהול וכדורי הרגעה ונטייה חטטנית להביט מבעד לחלון אל מה שקורה בבית ממול, או לצפות באופן כפייתי בסרטי קולנוע ישנים בטלוויזיה. כשהיא עדה לרצח של אשה בבית ממול, אנחנו מבינים מיד לתוך איזה סרט נכנסנו: האם היא הוזה סצנות מסרטים מוכרים, שהופכים את ימיה להתקף פסיכוטי ואת לילותיה לסרטי אימה.
הסרט מבוסס על רב־מכר מ־2018 שתורגם גם לעברית, מאת איי.ג'יי פין, סופר ניו־יורקי שכותב תחת שם עט, ושדיווחים במגזינים הניו־יורקיים האשימו אותו לא רק בבדיית סיפור חייו אלא גם בגניבת רעיונות עלילתיים מסרטים לספריו. האשמות חמורות אך משעשעות, שכן זה בדיוק מה שקורה בספר ובסרט, בו הגיבורה כבר לא בטוחה איפה נגמר הסרט ואיפה מתחילה המציאות, כך שאולי מדובר בכלל באוטוביוגרפיה.
ג'ו רייט, הבמאי הבריטי המשובח של "כפרה" ו"אנה קרנינה", חתום על הבימוי בסרט שעלה בבכורה עולמית בנטפליקס, ובו הוא חוזר ועובד עם גארי אולדמן, שרייט ארגן לו אוסקר כשגילם את ווינסטון צ'רצ'יל ב"שעה אפלה". החומרים שמהם עשויים סרטיו של רייט תמיד אפלים, קודרים וכבדים, אבל בסגנון הבימוי שלו יש משהו קליל, מבודח, מסוגנן ומודע לעצמו, והשימוש שלו במוזיקה תמיד מבריק. "האשה בחלון", לפיכך, הוא פרויקט שתפור עליו בול: הפרעות נפשיות ורגשות אשמה בתסריט, ציטוטים, מחוות וקריצות בבימוי. מותחן פסיכולוגי שמתנהג כמו פילם נואר מיושן וזול, אבל עם אסופת שחקנים מפוארת (לצד אדמס ואולדמן גם ג'וליאן מור וג'ניפר ג'ייסון לי) שמעניקה לו משקל נכבד יותר, ומנדנדת אותו לכיוון המלודרמה, שבה עולם התעתועים של הגיבורה הוא סימפטום למצוקה אמיתית ולא רק לשעשוע אינטרטקסטואלי.
השילוב בין הספר מרובה הציטוטים הקולנועיים לבימוי שכל הזמן משדר לצופיו שיש כאן תרגיל בקולנוע, יוצר משחק של חתול ועכבר בין הבמאי לצופיו: ברור לנו שהסרט עוסק באחיזת עיניים, במציאות שעלינו להטיל בה ספק שמסופרת מנקודת מבטה של גיבורה שדיווחיה עשויים להיראות לנו לא אמינים. אבל האם הבמאי יצליח להסתיר את קלפיו?
מרדף התעתועים הזה, בו הקהל יודע לא לסמוך על הסרט ומנסה לנחש לבד מה אמת ומה שקר, מה המציאות ומה האשליה, יוצר תחושות מנוגדות: האחת, איזו לאות וחוסר סבלנות בצפייה שכן נדמה לנו שהכל ברור וצפוי. השנייה, הפתעה שהסרט הערמומי והשנון הזה מזמן לצופיו, וגורם לנו להבין שכל מה שהיה נראה צפוי, נשתל שם מראש ובכוונה לשם אחיזת עיניים.
יש רק בעיה אחת עם סרט מסוג זה: ברגע שהוא מפעיל את צופיו לנסות לנחש מה יקרה הלאה, וברגע שהוא גורם לנו להבין שמה שחשבנו הוא לא מה שקורה, הדמיון של הצופים ממשיך לעבוד ולחפש פתרונות נוספים. ואז כשמתקרבים לסוף, בלתי אפשרי שלא להתאכזב מהפתרון האחד שהיוצרים בחרו בו, בשעה שהצופים כבר דמיינו תרחישים הרבה יותר מרחיקי לכת. "האשה בחלון" הוא סרט ש־75% ממנו מבריקים, אבל דווקא ה־25% האחרונים שלו משאירים תחושה של החמצה. להיצ'קוק זה לא היה קורה
