"אם גרוסמן או שלו היו מתחילים היום, הם לא היו פורצים"
"אם גרוסמן או שלו היו מתחילים היום, הם לא היו פורצים"
אחרי שנת הקורונה ולקראת שבוע הספר, השוק מוצף בספרי מקור חדשים. אבל מאחורי זה מסתתר משבר שבו מצויה הפרוזה העברית עם קוראים שמפנים עורף לסופרים ישראלים, עם פחות עותקים שנמכרים ועם סיכויים נמוכים להפוך לקול משמעותי ומפתיע. לא כולם בטוחים שזה רע: "פתאום יש בספרות יותר נושאים ויותר צורות"
לקראת שבוע הספר, ואחרי שנה של קורונה, הוצאות הספרים מוציאות את כל התותחים הכבדים שלהן: ספרים חדשים של סופרי המקור המצליחים ביותר, ביניהם יוכי ברנדס, אשכול נבו ודרור משעני. במשך השנה כבר ראו אור ספרים חדשים של א"ב יהושע ומאיה ערד שזכו להצלחה. כך שלכאורה יש חגיגה שם בחוץ, אך הספרות הישראלית שנכתבת עכשיו מתמודדת עם לא מעט אתגרים.
אם פעם רשימות רבי־המכר בארץ נשלטו בידי ספרות מקור, הרי שבשנים האחרונות החלוקה היא חצי מקור וחצי תרגום. כך האקלים התרבותי שבו צמחו דורות של סופרים, כמו עמוס עוז, א”ב יהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו, או יהודית קציר, צרויה שלו, אתגר קרת ואורלי קסטל בלום — השתנה. הוצאות הספרים לא ממהרות לפרסם ספרי ביכורים, וגם סופרי אמצע הדרך מתקשים לעתים למצוא בית הוצאה.
סיבה אחת היא כלכלית: רמת הסיכון שההוצאה לוקחת בפרסום ספר מקור של אדם לא מוכר או מוכר חלקית, היא גבוהה. סיבה שנייה היא שינוי בטעם הקוראים שנוטים בשנים האחרונות לספרות רומנטית ואירוטית ולספרי מתח ומלודרמות המתורגמים בעיקר מאנגלית (אבל לא רק) — ופחות לפרוזה. או כמו שאומר דניאל דולינגר, מנהל השיווק של הוצאת כנרת, זמורה־דביר, "אם סופרים כמו גרוסמן או שלו היו מתחילים את דרכם היום, הם לא היו מצליחים לפרוץ".
דולינגר אומר שיש טרנדים במו"לות, "ובתקופה האחרונה הספרות הרומנטית מככבת: אין חנות ספרים בלי מדף עשיר של ספרות רומנטית ואירוטית, זה משהו שהקהל קובע בעצמו. אתה מסתכל סביבך ומבין שספרות המקור מצויה במשבר מתמשך. נכון, יש קבוצה של סופרים בולטים עם קהל ותיק וקבוע. אבל החלום של המו"לות הוא לגלות מישהו חדש שכולם חייבים לקרוא, ולהפוך אותו לרב־מכר שכולם מדברים עליו — ואת זה כמעט בלתי אפשרי לעשות היום".
דולינגר מביא כדוגמה ספר ביכורים של סופרת אמריקאית אנונימית, דליה אוונס, מחברת "שירת סרטני הנהר" שנהפך לרב־מכר היסטרי, גם בישראל. "לעומתו קחי ספר נפלא של הילה בלום, 'איך לאהוב את בתך', שמוכר יפה, אבל בגלל שהיא ישראלית נקודת הפתיחה שלה פחות טובה מזו של אוונס. זה הזוי, אבל זה המצב. לספר של בלום יש התמודדות יותר קשוחה".
עוד דוגמה: הספר "מקום" של ניצן ויסמן עוסק בשואת יהודי הולנד. הספר "בנות הלילך" של האמריקאית מרתה הול קלי עוסק גם בשואה, רק שהאמריקאי מצליח הרבה יותר. "מספר הכותרים המתורגמים שמגיעים למכירות שיא הרבה יותר גבוה", קובע דולינגר. "זה מצער כי כמו"לים, ספרות המקור הרבה יותר בוערת לנו, אנחנו רוצים לחדש, להתפתח, להיות רלבנטיים".
למה זה קורה?
"בשנים האחרונות פגשתי הרבה אנשים שאמרו לי 'אני לא קורא ספרות ישראלית'. זו החלטה נחרצת. גם אם העלילה תתרחש באלסקה, מספיק שיהיה כתוב עליו שם של סופר ישראלי — זהו. נמאס לשמוע מישראל, אנשים אומרים 'אני רוצה אסקפיזם מוחלט'. בכל מקום בחו"ל אנשים קוראים קודם כל את הספרות המקומית, בישראל זה שונה".
4 צפייה בגלריה
הסופרת מאיה ערד: פעם היו גברים שכתבו רומנים כבדי ראש על 'המצב'. אני לא מתאבלת על אובדן המודל הזה. נוצר מגוון רחב יותר של ערבים, להט"בים, וכמובן נשים"
(צילום: מירה ממון)
מה זה, תחושת מחנק? כמו הצורך לנסוע לחו"ל?
"אבל הספרות המקורית מביאה פיקשן במיטבו, שלוקח למקומות דמיוניים. את רואה מה קורה בטלוויזיה, יש הרבה דרמות ישראליות מצליחות בפריים טיים. חבל, יש בינינו סופרים חדשים גדולים שיכולים להיכנס לאֵי־ליסט, כמו יובל ירח ואמיר זיו".
לעומת דולינגר, גיא בן נון, מנכ"ל חנות הספרים המקוונת "עברית", סבור שהקהל הישראלי אוהב ספרות מקור וספרות מתורגמת במידה שווה. המו"לים פשוט מעדיפים לייצר היצע בתחום התרגום, וזה משפיע על המכירות. "להוצאות יותר קל לקחת ספרים שכבר הוכיחו את עצמם בחו"ל מאשר להמר על סופרים לא מוכרים", הוא אומר.
“בנוסף, ההתעסקות של מו"ל עם סופר ישראלי יותר מורכבת ועדיין צריך להבדיל בין סופרים חדשים לסופרים מוכרים, שזוכים להצלחה מסחרית. ספר כמו 'מנצחת' של ישי שריד, למשל, מאוד הצליח אצלנו".
אבל גם המספרים השתנו. לפני 20 שנה כשהוצאה היתה מפרסמת ספר של סופר בולט, היא היתה מצפה למכירות של 50-40 אלף עותקים. היום, עם כל כך הרבה ספרים חדשים וקרב על הזמן הפנוי, ספר מקור שנחשב מצליח מאוד מוכר בין 10 ל־15 אלף עותקים בלבד. רב־מכר ממוצע נחשב לכזה שמכר 5,000 עותקים.
4 צפייה בגלריה
דניאל דולינגר, מנהל השיווק בכנרת, זמורה־דביר: מספיק שיהיה כתוב על ספר שם עברי, זהו. נמאס לשמוע מישראל, אנשים אומרים: 'אני רוצה אסקפיזם מוחלט'"
(צילום: עידו פרץ)
מאיה ערד, אחת הסופרות הישראליות החשובות והמצליחות היום, תיארה בדיוק רב בספרה האחרון, "קנאת סופרות", את הסצנה האומללה של הספרות הישראלית, שבה סופרים לוגמים בצמא כל טיפת תשומת לב: מהקהל, מהביקורת, מהספרייה הציבורית או מהרשימה הארוכה של פרס ספיר, וכל מה שהם מקבלים אינו מספיק. "אני חושבת על זה בעצמי לא מעט", אומרת ערד בראיון שהתקיים בדואר האלקטרוני, "האם מישהו היה מוכן היום להוציא לאור את 'מקום אחר ועיר זרה', רומן בחרוזים של סופרת מתחילה? אני די משוכנעת שלא. זה לא שלפני 20 שנה היה קל. להוציא ספר זה קצת כמו לקנות דירה בתל אביב: גם פעם היה קשה, אבל היום כמעט בלתי אפשרי".
זה בוודאי קשור לעידן הטכנולוגי שיוצר ריבוי וביזור, מול היחלשות המנגנון המתווך: הביקורת ועיתונות התרבות. לדברי ערד, "כשיצא הספר הראשון שלי, התפרסם עליו מספר דו־ספרתי של ביקורות. לכל עיתון יומי גדול היו גם מקומון או שניים עם מדור ספרות משלהם. היום זה נעלם. יש דברים אחרים: רשתות חברתיות, ובלוגרים ספרותיים עם הרבה עוקבים שמתייחסים ברצינות להמלצות שלהם. מה שבטוח הוא שגם בעבר וגם היום המלצה מפה לאוזן היא האפקטיבית ביותר".
מול הקשיים האלה סופרים צריכים להתחיל להתמחות בשיווק עצמי, בעיקר ברשתות החברתיות. "חנוך דאום לא סתם הוציא את הספר האחרון שלו בעצמו: יש לו יכולות, הוא מקושר ויש לו גישה ישירה לקהל שלו", אומר דולינגר.
מה יהיה הלאה, האם לא יקום "הדור הבא" של הסופרים שכותבים בעברית?
"אני גדלתי בעולם שבו הספרות היתה יהלום הכתר של התרבות", אומרת ערד, "סופרים מצליחים היו גברים שכתבו רומנים כבדי ראש על 'המצב' ובזמנם הפנוי פרסמו הגיגים פוליטיים בעיתון ונאמו בעצרות, והמוני קוראים נשאו אליהם עיניים ורצו לבלוע כל ספר חדש שלהם. אני לא מתאבלת על אובדן המודל הזה. מבחינתי טוב שהספרות חזרה לגודלה הטבעי, ש'סופר' הוא לא רק גבר מלח הארץ. הספרות יצאה נשכרת מכך: יש בה היום צורות ונושאים, כמו רומנים היסטוריים, ממוארים, פרגמנטים, ומגוון קולות רחב יותר: ערבים, להט"בים, ישראלים בחו"ל וכמובן יותר נשים במקומות מרכזיים".
גם יערה שחורי, עורכת ספרות המקור בהוצאת כתר, לא פסימית. "הספרות העברית תמיד הספידה את עצמה", היא אומרת, "אבל אנשים תמיד זקוקים לספרים, והקורונה דווקא לימדה אותנו את זה".
4 צפייה בגלריה
גיא בן נון, מנכ"ל חנות הספרים המקוונת "עברית": להוצאות יותר קל לקחת ספרים שכבר הוכיחו את עצמם בחו"ל ועדיין צריך להבדיל בין סופרים חדשים למוּכָּרים"
(צילום: ירוון ברנר)
איך מוצאים קהל לספר ביכורים מאתגר כמו "תורת הקבוצות” של כרמית סחר, שהוצאת?
"כמו קווין קוסטנר ב'שדה החלומות', אני מאמינה שאם נבנה, אז יבואו. גם אם ייקח לי יותר זמן לשכנע את ההוצאה, ואז את הקהל, זה יקרה. יווצרו קולות חדשים סופרים צריכים לעבוד יותר קשה, זה נכון".
מי שצריכים לעבוד הכי קשה אלה כמובן סופרי הביכורים. זה גם לא סוד שהם נאלצים היום לשלם מכיסם כסף להוצאות הספרים, גם הטובות ובעלות המוניטין שבהן, כדי לפרסם את ספרם. במקביל משגשגת תעשיית ההוצאה העצמית, כלומר אנשים שמפרסמים את ספרם בכוחות עצמם, ולצדה משגשגת תעשייה שלמה של שיווק עצמי באמצעות מכירות באינטרנט.
ד"ר עמרי הרצוג, מרצה בכיר לספרות, משמש גם כמבקר ספרי ביכורים בעיתון "הארץ". לדבריו, "שוק ספרי הביכורים עובר הפרטה מוחלטת: עוברים להוציא ספרים באופן פרטי. יוצאים המון ספרים, אבל יש גם הרבה חובבנות. ולא פעם הספר כאובייקט הוא מין סמל סטטוס שמסמל עבור כותביו הגשמה עצמית".
