רגשי אשם זה פתרון קל: מה השאלה עם מאיה ערד
רגשי אשם זה פתרון קל: מה השאלה עם מאיה ערד
הסופרת מאיה ערד מעדיפה לעשות משהו במקום לשקוע באשמה, הנכס היקר לה הוא ביכולת לזהות זיוף, היא שואפת ללכת לישון מתי שבא לה, פעם חשבו שהיא בכלל סופר, היא שונאת לדבר בטלפון ומתגעגעת לסטיב, הכלב שלה מילדות
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בחדר השינה, ליד המחשב, אלא איפה?”.
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
“קפה מקינטה שחור בלי סוכר בבית. בלי שניים כאלה לא יכולה להתניע בבוקר. בחוץ מזמינה אספרסו כפול ארוך בישראל. באמריקה, אחרי שנים של ניסוי וטעייה, למדתי להזמין אמריקנו הכי קצר שיש”.
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“הייתי רוצה לשבת עוד פעם לקפה עם עלי מוהר. שלחתי לעלי את הספר הראשון שלי, והוא ענה לי במכתב מאוד יפה ומצחיק וכתב, בין השאר, שהוא שמח לגלות שאני קיימת, כי מסתובבת שמועה ש’מאיה ערד’ זה בכלל שם עט של יוסי גמזו. הספקנו להיפגש עוד כמה פעמים מאז, אבל הוא הלך מאיתנו הרבה יותר מדי מוקדם”.
על מה את עובדת עכשיו?
“על רומן בז'אנר קלאסי שעדיין לא התנסיתי בו, עם טוויסט אישי שלי”.
מה השריטה שלך?
“אני שונאת להצטלם ולדבר בטלפון. אבל ממש. תמיד אעדיף 1,000 מילים על תמונה אחת או שיחה קצרה”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“אחרי שהוצאתי שני ספרים בחרוזים הרבה אנשים אמרו לי, ‘ברגע שיהיה לך כתב יד של משהו בפרוזה, תראי לי!’. נתתי את כתב היד של ‘שבע מידות רעות’ לכמה אנשים, בהם סופרים ידועים. התגובות היו בנוסח ‘זה כתוב היטב, אבל נורא משעמם’. באתי לעורך שלי, אלי הירש, מבוהלת נורא, והוא אמר לי לא לדאוג, שיהיו לספר הזה הרבה אוהבים. מאז למדתי להתמקד באוהבים ולא לתת כתבי יד למי שאינו העורך שלי”.
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
“יום שישי כאן הוא יום חול רגיל, ו’צהריים’ באמריקה זו נקודה: 12:00 בדיוק, וכל מה שאחריה הוא ‘אחר הצהריים’. משתדלת לקחת הפסקת קריאה בכל (אחר) צהריים, ואם אפשר, גם שנ"צ”.
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“עד לפני עשר שנים התשובה שלי היתה ‘לאכול מה שאני רוצה בלי לשאת בתוצאות’. עכשיו התשובה היא ‘להיות מסוגלת לישון על פי הזמנה, כמה שבא לי’".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"בתשובה לשאלה: ‘מה דעתך על הבגד/ התספורת / הספר שלי?’".
למי את מתגעגעת?
“עכשיו כשיש לי כלב, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לסטיב, הכלב שהיה לי בילדותי”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“מרוצה ממיקומי בצפון קליפורניה. משתעשעת במחשבות על מגורים בניו יורק, לונדון, רומא, תל אביב או בבקתה בביג סור, בחוף המרכזי של קליפורניה”.
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
“ירקות בשוק האיכרים, ספרים, וכל מה שמוסיף נוחות וחוסך זמן”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“תקצר היריעה. לומדים לחיות עם מה שיש”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“עם השנים למדתי שרגשות אשם זו הדרך הקלה להתמודד. קל יותר לחוש רגשות אשם שלא הגשת את המאמר בזמן או שלא ביקרת את סבתא מאשר להגיש ולבקר. אז כשמתעוררים אצלי רגשות אשם, אני חושבת האם אני יכולה לטפל בהם באופן מעשי. אם לא, אז אגיד לעצמי שלוח הזמנים שלי לא מאפשר לי לעשות את זה, ואין לי מה לחוש רגשות אשם. כמובן שזה לא ממש עובד ואני כן מרגישה אשמה”.
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
“בחיים? לא יודעת. בשנה החולפת? שעם שני ילדים בבית ושותף לחדר העבודה, הצלחתי לגמור לכתוב את ‘קנאת סופרות’”.
מה מפחיד אותך?
“המון דברים: מחלות, אסונות טבע, העתיד של בנותיי. בגדול, אפשר לקטלג את זה תחת ‘חוסר ודאות’ ו’חוסר שליטה’".
מה עושה אותך מאושרת?
“שנ"צ. כשאני קמה משנת צהריים, אני הכי מאושרת וכל הבעיות שלי נראות פתירות”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“ה־7-6 שעות ביום שבהן הבית עומד לרשותי, כמו שהיה עד שהתחילו הלימודים המקוונים, בעקבות המגפה”.
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
“יכולת לזהות זיוף. בטקסטים ובאנשים (כמובן שאילו גיבורה בספר שלי היתה משיבה ככה לשאלה הזאת, היא היתה נופלת ברשתו של נוכל חלקלק כמה עמודים לאחר מכן)”.
איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?
“נתחיל בזה שהם חברים שלי”.
מי היוצרים שהשפיעו עליך?
“נבוקוב, חנוך לוין, אהרן מגד, אליסון לוריא, ברברה פים, בוב רפאל וקסברג (בוג'ק הורסמן)”.
אם לא היית סופרת מה היית עושה?
“הייתי נשארת בלשנית בינונית, מחשבה מפחידה”.
