"אף סדרה לא תצליח לשנות כאן את המציאות"
"אף סדרה לא תצליח לשנות כאן את המציאות"
אחרי "החמישייה הקאמרית" ו"עיר מקלט" חוזר הבמאי המוערך איתן צור לשתף פעולה עם עוזי וייל ב"החנות שיש בה הכל", פנטזיה מוזיקלית ש"היה חשוב לנו שירחף מעליה העניין הישראלי". למרות העיסוק התמידי בתכנים מקומיים הוא לא באמת מאמין ביכולת של אמנות להשפיע על דעת הקהל ולא בטוח שתוכני “החמישייה” היו עוברים היום, אך מודה שהיצירה החדשה בכל זאת גאלה אותו
ב"החנות שיש בה הכל", הסיטקום המוזיקלי החדש והנהדר של עוזי וייל ושלום גד, בבימויו של איתן צור, יש בצד הפילים, מכונות הזמן והחלל החיצון, גם רומנטיקה, נוסטלגיה וסאטירה; משהו נאיבי שעושה נעים בגב לצד משהו מחוספס שלא יורד בקלות בגרון. לא מפתיע שעל היצירה המקורית הזאת חתומים הסופר והתסריטאי עוזי וייל והבמאי איתן צור, שמשתפים פעולה יחד שנים רבות במגוון יצירותכמו "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים" ו"המשרד".
"לתוכנית הזאת הצטרפתי יחסית מאוחר", אומר צור, "ולשמחתי באתי אחרי המכירה לתאגיד. כשעוזי פנה אליי, הוא אפילו לא ידע שיש לי חיבה גדולה למיוזיקלס. בעיקר לישנים: 'הבלש המזמר' של דניס פוטר הוא מהאהבות הגדולות שלי; 'צלילי המוזיקה' הוא הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיים; 'שיר אשיר בגשם' הוא מהסרטים הכי גדולים שנעשו".
מה שהוא אוהב בסדרה הזאת שעלתה בשבוע שעבר בכאן 11, ובעבודה עם וייל בכלל, הוא אומר, "זה שמתוך הגרוטסקה והמורבידיות מבצבצות תקווה ואהבה. ואני הכי אוהב לביים את הסצנות עם החמלה ואת זה שהפרקים מאוד שונים זה מזה: בקצב, בנימה, בנושא ובאופן בניית התסריט. יש פרק של לופ, פרק שהולך בכל פעם עשר שנים אחורה, ויש גם פרק על הקורונה. היה חשוב מאוד שמעל העולם הפנטסטי ירחף העניין הישראלי. כמו למשל הדמות של אדי שהוא ביטחוניסט ומעריץ את דן בן אמוץ וכל מה שהיה פעם. הפרקים נשלחו לפסטיבל סיריז מאניה בחו"ל ומאוד מסקרן אותי איך הם יתקבלו שם".
3 צפייה בגלריה
איתן צור. "ברגע שאתה מודע לעבר שלך ושל המקום שאתה נמצא בו, אין סיבה גדולה לאופטימיות"
(צילום: אוראל כהן)
צור (57) הוא במאי רב־הישגים, שמאחוריו סדרות איקוניות, בנוסף ל"חמישייה הקאמרית", כמו "רד בנד", "יום האם", ובשנים האחרונות גם "עיר מקלט", שזכתה לתשבחות מצד הביקורות ונקנתה לעיבוד לטלוויזיה האוסטרלית, וגם אותה עשה עם וייל. כעת הוא כבר עובד על מיני־סדרה לתאגיד שכתבה דקלה קידר בהשראת המקרה של המורה לאזרחות אדם וריטה.
יש בחנות הזאת הכל וגם בסדרה יש לא מעט. מה אין בה?
"בניגוד למה שהיא מכריזה על עצמה, אין בה יומרה. יש בה בעיקר אקספרימנט".
צור בכלל מסתייג מיומרות ומאמירות חשובות. הוא פסימי בקשר ליכולת ההשפעה שלהן או של יצירות אמנות על המציאות. הוא עסוק מאוד בזיכרון ולא אופטימי בנוגע לעתיד. הוא מצטט את עמוס קינן שאמר שהדבר שהוא הכי מתגעגע אליו זה ההווה. "בתור מי שמתגעגע למה שהיה לפני עשר דקות, אני חושב שאי אפשר בלי זיכרון. זה די מהות חיי; לפעמים במידה מוגזמת מבחינת כמה שאני לא מסוגל להשתחרר מזיכרונות. ברגע שאתה מודע לעבר שלך ושל המקום, אין סיבה גדולה לאופטימיות. לא שאני חושב שפעם היה יותר טוב".
גם בפוליטיקה?
"אני מניח שמה שיקרה עכשיו עם חילופי השלטון יכול להביא לכמה דברים טובים, אבל זה נקודתי ורגעי. בגדול, אני פסימי. אין משמעות למה שאומרים וכל קבוצה מתבצרת בעמדה שלה. גם אם הממשלה הזאת תחזיק כמה שנים, הפערים גדולים מדי. תחושת המיעוט שלי ושל הקבוצה שאני נמנה עמה, רק תלך ותתחזק. אני גם לא מאמין ביכולת של ספרות, טלוויזיה קולנוע להשפיע באמת על המציאות, במיוחד פה. הקבוצות לא מדברות באותה שפה. לא יודע מתי האמנתי בזה. אולי כשהייתי צעיר יותר ועשינו את 'החמישייה'. אבל כיום, עם כל הצפת המלל הכל כל כך צפוי. בכל פאנל של טלוויזיה ידוע מה כל אחד יגיד. לא יודע איפה יש היום דיונים עמוקים".
3 צפייה בגלריה
על "החמישייה הקאמרית": מה שמדכא זה שאפשר להעלות היום את 'החמישייה' כפי שנכתבה במקור, וזה ייראה שאנחנו מתייחסים לדברים שקרו בחדשות"
(צילום: מסך מיוטיוב)
הייתם יכולים להעלות את “החמישייה הקאמרית” היום?
"כן ולא. לא מבחינת חלק מהתכנים, וכן, כי יש כל כך הרבה ערוצים, שזה היה יכול להיבלע וככה לעבור. מה שמדכא זה שאפשר להעלות היום את 'החמישייה' כפי שהיא נכתבה במקור, וזה יישמע כאילו אנחנו מתייחסים לדברים שקרו עכשיו בחדשות. מה שעוד יותר מדכדך זה שגם כשעבדנו על זה הרגשתי שאפשר לקחת דברים שנעשו ב'ניקוי ראש' ושהם היו מתאימים לגמרי למציאות של אותו הזמן. הכל כבר נאמר".
אבל אפילו מדבריו אלה שלו הוא מסתייג. "תמיד כשאני קורא ראיונות עם שחקנים ובמאים והם מדברים על משהו פוליטי, אני תוהה למה הם חושבים שלדברים שלהם יש תוקף. בייחוד במציאות שכל מה שאתה אומר הוא מיחזור, שיחזור, משהו אוטומטי, בבחינת לשכנע משוכנעים או להרגיז מתרגזים".
האכזבה הגדולה מהיכולת להשפיע דרך אמנות באה לו בעיקר מ"עיר מקלט", דרמת פשע שעלתה ב־2018, העוקבת אחר שכונה בדרום תל אביב ומתמקדת במבקשי המקלט האפריקאים והאינטראקציה עם תושבי המקום הוותיקים.
3 צפייה בגלריה
על "החנות שיש בה הכל": אני אוהב שמתוך הגרוטסקה והמורבידיות של הסדרה מבצבצות תקווה ואהבה, וגם את זה שהפרקים מאוד שונים זה מזה"
(צילום: אבנר שחף)
"האפיזודה הזאת דכדכה אותי. לא חשבתי לרגע שהיא תשנה מציאות, אבל חשבתי שהיא תעלה את הנושא יותר משהיא העלתה. כבר היתה לנו עונה שנייה, אבל בגלל שהראשונה לא הביאה מספיק צופים, הוחלט ב־yes לא להמשיך איתה. התברר שהחשוב הוא פחות פקטור ומבחינתי זה היה הדבר הכי מרכזי בסדרה".
אבל אולי בכל זאת יש משהו אופטימי ברעיון כל כך ניסיוני כמו סדרת מיוזיקל מלבבת עם נגיעות של סאטירה נשכנית שהיתה יכולה להתקבל רק על ידי יוצרים מוכרים, עם קבלות מוכחות. "אני חייב להגיד לך שזה אף פעם לא עמד לזכותנו", אומר צור. "לא כמו שהייתי מצפה. אתה בכל פעם צריך להוכיח את עצמך מחדש. נכון שהסדרה הזאת קרתה אבל זה לקח כמה שנים, וגם ל'עיר מקלט' לקח כמה שנים. אני לא מקטר, לשמחתי אני גם עובד הרבה, אמנם פחות מבשנים קודמות. לימדתי בעבר באוניברסיטה, אבל זה בכל פעם התנגש עם צילומים של סדרות — ותמיד אעדיף לביים, אני רואה את עצמי יותר כיוצר מאשר כמלמד. אבל לפני הפרויקט הזה ישבתי יותר משנה בבית, תקופה ארוכה מאז 'עיר מקלט' שלא עבדתי".
מה עשית?
"טיפסתי על הקירות. חיפשתי מקורות להלוואות. היו ימים שחשבתי שזהו — זה נגמר. הייתי במשבר עמוק. ניסיתי גם לחשוב מה עוד אני יכול לעשות. עשיתי בירור עם עצמי בעזרת אנשים מבחוץ, ושוב חזרתי להבנה שהדבר שאני יודע לעשות הכי טוב הוא לביים. ניסיתי לצלוח את השנה ויותר שלא עבדתי, ואז באה 'החנות שיש בה הכל' וגאלה אותי".
