"על הבמה אני מנהל חיים כפולים": מה השאלה עם יחזקאל לזרוב
"על הבמה אני מנהל חיים כפולים": מה השאלה עם יחזקאל לזרוב
השחקן והבמאי שונא אמנות שעושה נעים בגב, מתנזר מאלכוהול, רוצה לגדל ירקות בפרובנס, מתייחס למטבח ביתו כאל תיאטרון, גורס מיד כל שקר קטן שצץ בו, מפחד מעריצות והערצה, מרגיש בעולם האמנות כמו במגרש שעשועים ולפעמים חושב שאשתו היא בודהה
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בסטודיו אנקורי, חטיבת ביניים ותיכון לחשיבה יצירתית ויזמות שהקמתי עם אסנת הבר קוטון ורשת אנקורי לפני שבע שנים. בדיוק אחרי ישיבת מורים”.
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
“שני שליש של כוס קפה טורקי עם כפית סוכר חום. בבית”.
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“לקחתי החלטה כבר לפני שמונה שנים לא לשתות אלכוהול בכלל. אבל אם כבר לשבת עם מישהו לדרינק, זה עם הצלם הנרי קרטיה ברסון ולהקשיב לילה שלם למסעות שלו סביב העולם”.
על מה אתה עובד עכשיו?
“הצגה חדשה שכתבתי וביימתי ׳בכל שעה עגולה׳. סיפור על שנים אבודות, בגידה ואובדן אמון, על רקע ההידרדרות החברתית במדינה מאז רצח רבין ועד ימינו. ההצגה עולה בתיאטרון גשר בחודש הבא (עם אורנה בנאי ומיקי ליאון), וההתרגשות היא כפולה ומכופלת. אחרי שנה של נסיגה וצימאון. בנוסף, אני עובד על יצירה קצרה לפסטיבל ישראל וגם מנהל אמנותית אפליקציה חדשה שתתנפל על העולם בקרוב ומצטלם לעונה השנייה של הסדרה ‘פמת"א’”.
מה השריטה שלך?
“אני יכול להקשיב לשיר בלופ עד שהזמר יוצא מהמערכת ומתחנן שאפסיק. זה מגיע מאותו אובססיב־קומפולסיב שבזכותו אני מסוגל לשחק את אותו תפקיד 500 פעם וליהנות בכל פעם יותר. אפשר לומר את אותו הדבר גם לאהבה שלי לאשתי שרק גדלה מיום ליום”.
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
“בבישולים למשפחה ולחברים. המטבח הוא במה קטנה ואקספרימנטלית לשילוב טעמים, וכילד חצי בוכרי טעמתי הרבה מאוד יופי במטבח. אפשר לומר שבעשור האחרון אני מבוית יותר, והקורונה היתה הזדמנות נהדרת להיכנס עמוק יותר פנימה”.
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“לא משקר, נקודה. שונא שקרים ושונא שקרנים. לא מאמין בזה. חיים כפולים יש לי די והותר מהדמויות ששיחקתי. המצפון, הלב והמחשבה שלי חייבים להיות מצוחצחים, אחרת אני לא מבין למה ואיך לחיות. שחיתות, מרמה, שקרים ובגידות הם היום, ומקווה שלעד — ממני והלאה. אני תמיד מרחם על אלה שבחרו בדרך כזו את חייהם. לא שלא עולות הזדמנויות לשקר, אבל לשמחתי יש לי מערכת גריסה משוכללת שמיד מוציאה להורג כל שקר שמעז להופיע. אבל גם הפסקתי להגיד את כל האמת בפרצוף. הבנתי שזה עושה רק לי טוב, ולצד השני — פחות”.
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
“אשתי. לא רק בגלל היופי הלא הגיוני שלה, מדובר באדם הכי טוב שפגשתי ואין יותר סקסי מזה. כל מי שמכירים אותי רוצים להיות חברים שלי, עד שהם פוגשים אותה ואז אני מוצא את עצמי מתחנן שיצרפו אותי לחבורה. כל חבריי נטשו אותי והתמסרו אליה כאילו היא בודהה. לא נותר לי אלא להזדהות ולברך אותם על הבחירה החכמה”.
למה אתה מתגעגע?
“לעולם תרבות שלא מתחנף לקהל ומנחמד את עצמו לדעת כדי שרק יבוא. ואז עושים לו נעים בגב כדי שחלילה לא יתעורר. אני מתגעגע לתיאטרון, למחול, לקולנוע, לאמנות ולמוזיקה שבמקום לסמם את הקהל בטמטום, יאתגרו אותו לחשוב. לצערי, מפלס האתגר התוכני, הוויזואלי והקונספטואלי הידרדר למקומות שיהיה קשה להרים”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“בתוך תוכי כבר לא מעט שנים אני מבודד לחלוטין בבית בפרובנס, מגדל ירקות ופעם בשנה מגיע ליצור בארץ וחוזר. אם תשאלי אותי איפה אני עוד 15 שנה — אז שם. כרגע, חוץ מזה שיש לי עוד מלא לעשות, אני גר פה, בעיר, עם שלוש ילדות שלא אסחוב אותן איתי לעבוד את האדמה. הן עוד לא מוכנות לזה”.
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
“הוא יוצא מעצמו בלי לשאול על מה”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“את הרצון לשנות כל הזמן. אני תמיד משתדל להיות בתהליך של שינוי ושיפור. זה מעייף. הייתי רוצה ליהנות יותר ממה שכבר קיים מבלי להרגיש שאני נעצר. זה בסדר גם לחנות בצד ולהפעיל את ההבהוב”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“מהרגע שאתה הופך להורה, המערכת הזאת עובדת ללא הפסקה. כאנשים מפותחים ורגישים, אנחנו מבינים ומאמינים בהשלכות. כל פעולה כלפי הבנות נמדדת מכל זווית, ואם לרגע סטית, מערכת האשם מתנפלת עליך ואוכלת אותך מבפנים. הרזולוציות הן, כמובן, הרבה יותר גבוהות מכפי שהן צריכות להיות, כי בפעם האחרונה שבדקתי, הן לגמרי סבבה”.
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
“שאלה קשה. כי לרוב כלום לא נרשם אצלי. לא חשוב מה עשיתי ולאילו הישגים הגעתי, כמעט כלום לא נדבק. אולי כי מיד אני בדבר הבא. זו בהלה, מהולה בחריצות, שמהולה במירוץ, שמהולה בחדוות עשייה. אבל אני חושב שהיכולת להתנהל ולהתקבל כאמן רב־תחומי, שלא מתפשר ומתמקצע בכל מה שהוא אוהב, להתפרנס מזה בכבוד, להקים בשותפות בית ספר שהוא על טהרת הרב־תחומיות ותוך כדי גם להיות אבא, בן זוג וחבר נוכח — זה לרגעים מרגיש הישג לא קטן שלקח לי זמן לשכלל ולחיות איתו והכי חשוב, גם ליהנות”.
מה מפחיד אותך?
“צנזורה, כפייה דתית, אלימות, רוע לב, בוגדנות, שנאת חינם, הערצה ועריצות, כיבוש ופרוורסיה. זו רק רשימה חלקית של כל מה שמפחיד אותי, ולצערי בצמרת שלנו מג׳נגלים כל אחד מהם בכישרון רב וכבר מזמן זה ירד מהצמרת ומחלחל לשורשים. זו אחריות שלנו לשנות את זה. זה תמיד היה שם, אבל עכשיו כל החרא צף”.
מה עושה אותך מאושר?
“כשאני מביים אני המאושר באדם, כשאני בבית ספר מלווה מורים ותלמידים אני זורח, כשאני כותב אני מרחף, כשאני ממלא ספר סקיצות שלם בעיצוב לבמה אני כמו ילד בגן עם מכחול. כל אלה עושים אותי מאוד מאושר. יש מנטרה שאני חוזר עליה בבית הספר מול התלמידים, שאצלנו לא מאמינים באמן המיוסר אלא באמן המאושר. המחשבה שגדל דור על הערך הזה עושה אותי הרבה יותר ממאושר. גאה ממש. לעומת זאת, כשאני בחופש, או סתם ביום בלי כלום, לא טוב לי”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“לקחת כוס ולמזוג לי מים מהברז. אני מצר על כל כך הרבה דברים שהטבע האנושי שלנו מוכרח קודם להרוס ואחר כך לחפש בדרכים עקיפות ויקרות איך לתקן”.
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
“אופטימיות”.
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
“נדיבות. זו תכונה נדירה ויפה כל כך לראות אותה אצל אחרים”.
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
“הרשימה ארוכה ומתחדשת, אבל בעבר אלה שעיצבו אותי כאמן היו וולבק, מודיליאני, שימבורסקה, קסאווטס, קרטייה, קסטלוצ'י ואגון שילה, וכמובן מייסד גשר יבגני אריה והמנהל האמנותי של בת שבע אוהד נהרין, שהעבודה איתם עיצבה הרבה מתפיסת הבמה, החשיבה והקומפוזיציה שלי. אני משתדל מלבד תיאטרון לצרוך אמנות על כל גווניה כל הזמן. זו האהבה והעבודה שלי. מוזיקה וספרות בלי סוף, לקולנוע אני מכור כבד, ומחול כשיש — זה הדבר הכי יפה. אבל אני חושב שלאמנות פלסטית אני נמשך במיוחד. הדבר היפה ביותר שחוויתי בטוּר של ‘כנר על הגג’ בארה”ב, בשנה וחצי שהייתי שם, היה אינספור המוזיאונים והגלריות שביקרתי בהם. זה הלונה פארק שלי. אין לי צפייה איטית ומתורבתת, אני מתרוצץ בין העבודות כמו ילד שרוצה להכיר ולהספיק את כל המתקנים”.
אם לא היית עוסק באמנות, מה היית עושה?
“אם היתה לי באמת ברירה אחרת, תאמיני לי שכבר הייתי עושה אותה”.
