ביקורת סרטלשחוט לאמריקה את הצורה
ביקורת סרט
לשחוט לאמריקה את הצורה
בתור סרט פוליטי "הקרב על אמריקה" הוא אלים, מניפולטיבי ומקומם. כיצירה שדנה בעיתונות, אמנות ואחריות, הוא דווקא מעמיק ומעניין, ומאוד מושך לצפייה
אלכס גרלנד הפך מסופר מעניין ("החוף"), לתסריטאי מעניין ("28 יום אחרי"), לבמאי מאוד מעניין, בעיקר בזכות "אקס מכינה" ו"רדופה", שני סרטים שעושים שימוש במוסכמות ז'אנריות של סרטי מדע בדיוני ואימה כדי לעסוק במערכות יחסים בין נשים לגברים. הוא התחיל בתור בן טיפוחיו של דני בויל, אבל כעת יש תחושה מסוימת שגרלנד מתעלה על המנטור ויוצר סרטים מרתקים, מסוגננים ומבעיתים. סרטו החדש, "הקרב על אמריקה", הוא בראש וראשונה חוויה קולנועית מהפכת קרביים, סרט שמתנגן בפול ווליום ומכניס את צופיו לסיטואציה של כאוס מוחלט והלם גמור. זה סרט שחובט בראשי צופיו בקורנס. לא הפטיש, המטוס. הסרט כל כך היסטרי, כל כך אלים ופרוע, שיש אינסטינקט להתנגד ולהתקומם נגדו, וזה אכן קורה לא מעט בסרט שהפך לנושא שיחה בוער בתקשורת האמריקאית. גרלנד, באופן מניפולטיבי, לוחץ לאמריקאים על כל הכפתורים שלהם ויוצר סרט אימה לאומי.
בעתיד הלא רחוק, אמריקה שרויה במלחמת אזרחים (כך נקרא הסרט במקור, השם העברי נועד לנחם את צופיו המקומיים שמדובר בקרב על אמריקה ולא על בלפור), והמלחמה הזאת נראית שונה ממלחמת האזרחים הקודמת ב־1860. אצל גרלנד שתי מדינות פרשו מהברית, טקסס וקליפורניה, והן פתחו במלחמה נגד וושינגטון. הטריק העלילתי־הפוליטי שגרלנד עושה הוא שבעוד מדינות הדרום שפרשו מהאיחוד בימי לינקולן מוכרות כיום בתור "הרעות", במלחמה הנוכחית הוא לא ממהר להבהיר לנו לטובת מי אנחנו אמורים להיות, והנאמנות הישנה למושגים מ־1860 מקבלת כאן כמה תפניות.
לכן זה סרט שעבור קהל אמריקאי מציע — באמצעות עלילה עתידנית — קריאה רוויזיוניסטית למלחמת האזרחים הקודמת. אם יש מקום לגעור בגרלנד על חוסר טקט קולנועי, זה מגיע מהמקום שבו יוצר בריטי עושה שמות בהיסטוריה האמריקאית, ולא עושה את זה בעידון. גרלנד עושה סרט שגם מציג את המלחמה כגיהינום מוחלט, כאיבוד גמור של צלם אנוש מכל הצדדים הנלחמים, ובאותה נשימה הוא מציע תרחיש שאמור לגרום למלחמת אזרחים להיראות כאירוע סביר, ואף רצוי. והוא עושה את זה בתוך מסגרת עלילתית של מסע הישרדות, אבל כזה שבו מהלכי העלילה צפויים: אם ראיתם מספיק סרטי הישרדות ואימה, תצליחו לנחש די בקלות מי ישרוד ומי ייפול.
באחת הסצנות המוקדמות בסרט מציג גרלנד אירוע של פיגוע התאבדות בלב ניו יורק. זה אחד הרגעים שבו הצופים אמורים להתקומם נגד הסרט. פיגוע התאבדות של אמריקאים באמריקאים? מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה, שיש בו משהו מסכסך ומחרחר מדון? ואכן, נדמה שגרלנד הבריטי לא כותב נבואה על אמריקה, אלא שוחט לאמריקה את הצורה, כזר שמביט בה בזלזול גמור ומוציא את דיבתה. "הקרב על אמריקה" הוא אחד הסרטים הכי אנטי־אמריקאיים שנעשו אי פעם באמריקה, מסוג הסרטים שבימים עברו היו גורמים לממשל להכניס את יוצריו לרשימה שחורה ואולי אף לשלול את אזרחותם. בימינו הוא עשוי לזכות באוסקר.
אף שגם אני נפלתי בפח של הסרט והתייחסתי יותר לצד הפוליטי שבו, הכוח והאפקטיביות של "הקרב על אמריקה" מצויים דווקא בסיפור שלו, ולא בעלילת הרקע. והסיפור עוסק בארבעה עיתונאים שיוצאים לדרך במכונית מניו יורק לוושינגטון: שתי צלמות עיתונות ושני כתבי פרינט. העיסוק האמיתי של הסרט הוא לא במלחמה, אלא בתפקידה של התקשורת בזמן מלחמה. מהבחינה הזאת, גרלנד ממשיך כאן דיון קולנועי שהתנהל בשנות השמונים בסרטים כמו "סלבדור", "דמעות של שתיקה", , "שכר האמת" ובעיקר "מטאל ג'קאט" של סטנלי קובריק. שלושתם סרטים על צלמים בתוך זירת קרבות שצריכים להכריע אם הם נשארים ניטרליים או תופסים צד.
לכן גרלנד, ממש עד המערכה האחרונה, לא אומר לנו מי הטובים ומי הרעים, כי עבור התקשורת זה לכאורה אמור להיות לא חשוב. אבל בסופו של דבר זה כן, דרך עיניה של גיבורת הסרט, צלמת המלחמות לי סמית (קירסטן דאנסט), שהופכת בעל כורחה למעין מנטורית לצלמת צעירה ואמביציוזית (קאלי ספייני, שהתגלתה ב"פריסילה" וכאן הופכת לכוכבת).
שתיהן מחפשות את השוט המושלם. אלה יורים, ואלה יורות (שכן באנגלית "לירות" ו"לצלם" זו אותה מילה). אלה רגעי השיא של הסרט, כשהזוועה של המלחמה הופכת לפריימים יפהפיים ועוצמתיים, שמעניקים אסתטיקה לאימה. רק כשהצלמות מרימות את עיניהן מהעינית, הן מבינות שהניסיון להישאר ניטרליות הפך את שני הצדדים לחיות טרף, שיעשו הכל כדי לככב בשוט האיקוני הבא. זה, אם כן, סרט שמדבר על התקשורת, על האסתטיזציה שהיא עושה למלחמה, וגם על האחריות שיש לה על כך שפרצה מלכתחילה. כשזה מגיע לפוליטיקה אמריקאית, גרלנד הוא פרובוקטור, אבל העיסוק שלו בעיתונות, אמנות ואחריות דווקא מתוחכם למדי. והוא עושה את זה בתוך הרעשה קולנעית מפוארת, מאיצת פעימות לב ומעלת לחץ דם, בסרט שעושה חשק להדחיק אותו, אבל בלתי ניתן לשכוח אותו.
