השדים שלך שוב התעוררו מרבצם: שלושה סרטי אימה מסקרנים
השדים שלך שוב התעוררו מרבצם: שלושה סרטי אימה מסקרנים
חופשת תענוגות שהופכת לסיוט, חיזור שיוצא מכלל שליטה, ומתים שמתעוררים לחיים. שלושה סרטי אימה שיצאו עכשיו מורטים את עצבי צופיהם, כל אחד בסגנונו
"העורב"
הכל עכור
לפני 30 שנה ביים אלכס פרויאס, במאי קליפים מצוין, את העיבוד הקולנועי לסדרת הקומיקס "העורב" של ג'יימס אובאר. זה היה סרט גותי אפל, עם שימוש מופתי במוזיקת אייטיז, על זמר שחוזר מהמתים כדי לנקום באלה שרצחו אותו ואת בת זוגו. אבל הסרט נודע לשמצה בגלל העובדה שהכוכב שלו, ברנדון לי, נהרג במהלך הצילומים מיריית אקדח. 30 שנה לפני אלק בולדווין, אקדח פעלולים הוחלף על הסט באקדח אמיתי וטעון, וככה כוכב הסרט הגשים במותו בדיוק את מה שקרה לגיבור שאותו גילם. העובדה שברנדון לי היה בנו של ברוס לי, שגם הוא נהרג בתאונת פעלולים, הפכה את כל הסיפור למצמרר כפליים, סרט האימה האמיתי היה החיים עצמם ולא הסרט. זה לא רעיון רע לעשות רימייק ל"העורב". אבל לקח לעשרות המפיקים שלו שנים להרים אותו: אדוארד פרסמן וסמואל חדידה, הרשומים בכותרות כמפיקים הראשיים, כבר מתו, ובניהם עסקו בהפקה בפועל. רופרט סנדרס הוא בהחלט לא הבמאי שהפך את "העורב" המחודש לאירוע קולנועי, הוא מביים כמו ממלא מקום. ביל סקארסגארד שהיה מצמרר בתור הליצן ב"זה", פשוט נורא בתפקיד הראשי. והסרט העכור הזה, שעוסק במוזיקאי נטול כל חוש מוזיקלי — לחלוטין לא מעניין. מה שהיה יכול להיות גרסה אלימה לסיפורו של אורפיאוס, הוא סרט על גיבור פלגמט ועל סיפור אהבה חסר חיים. כמו בשני הסרטים הקודמים גם כאן המערכה האחרונה היא מרחץ דמים אחד גדול, אבל כל מה שקורה על מסך נראה כמו חיקוי לסרטי פעולה מעניינים יותר. הרימייק הזה זקוק בדחיפות לרימייק נוסף.
"צאי מזה"
ההדחקה חוזרת לתודעה
עמיתיי המבקרים יורדים קשות על הסרט הזה, ולדעתי שלא בצדק. סרט הביכורים כבמאית של השחקנית זואי קרביץ (בתם של לני קרביץ וליסה בונה) הוא בעיניי בדיוק מה שסרט ביכורים אמור להיות: תצוגת תכלית מרשימה של סגנון, ביטחון עצמי וזעם. קרביץ מגייסת את בן זוגה, צ'נינג טייטום, לגלם מיליארדר שמטיס את חבריו רבי־ההשפעה וקומץ נשים צעירות לאי של פינוקים ובילויים, ללא טלפונים ניידים. לפני שאתם מספיקים להגיד ג'פרי אפשטיין, גיבורת הסרט מפתחת חשדות שמתחת לפני השטח של גן העדן הטרופי מתרחשים מעשים מסתוריים. קרביץ יוצרת סרט מרתק מבחינה סגנונית, רווי צבעים, וחושני. זה לא סרט המזהיר מפני אונס, אלא סרט העוסק באופן מפורש באונס, ובגיבורה שחווה יותר מפלאשבק אחד על מעשי אונס שבוצעו בה. הסרט אומנם מתויג כסרט אימה, בעיקר בגלל מרחץ הדמים האלים שבסופו, אבל האימה האמיתית בו היא היכולת האפקטיבית שלו להציג טראומה שהודחקה ברגע שהיא חוזרת לתודעה. קרביץ יצרה סרט נשי מאוד, שיש בו כעס ונקמה. הוא עוסק בכך שמרגע שאנשים חזקים השתמשו במעמדם כדי לנצל ולהשפיל נשים, נתפסו, ונכנסו לרשימות השחורות של Metoo והתנצלו על מעשיהם — הם פשוט ימצאו דרכים חדשות, מתוחכמות ושטניות יותר להמשיך לבצע את זממם. מבחינתי, עד כה, מדובר באחד מסרטי הביכורים הטובים של השנה.
"רצח ממבט ראשון"
ריאקציונרי בסטייל
סרטו של ג'יי.טי. מולנר יכול לתפקד כחצי השני של "צאי מזה". בעיקר כי שניהם עסוקים מאוד בצד הסגנוני של העשייה הקולנועית, ובעיקר בגלל השימוש המהפנט בצבעוניות, ספציפית בצבע האדום שמככב בשני הסרטים, כרמזור שצורח לצופיו להיזהר מפני מה שעומד להגיע. שני הסרטים גם חוזרים שוב ושוב לצלם את הגיבורה שלהם ממבט עליון ובתקריבים שמציגים את האימה שבעיניה. שניהם סרטים שנעים על הציר שבין סרט אימה (שניהם אלימים מאוד) לבין סרטי ארט־האוס פסטיבליים וסינמטקיים, כי שניהם דורשים מהצופים סבלנות, להתעסק בסגנון ובצורה לפני שהתעלומות ייפתרו והשאלות ייענו. אבל בעוד "צאי מזה" מציג נקודת מבט נשית, "רצח ממבט ראשון" הוא במובהק סרט גברי: אם סרטה של קרביץ אומר "כל הגברים מפלצות", סרטו של מולנר טוען "כל הנשים פסיכופתיות".
"רצח ממבט ראשון" הוא למעשה תרגיל מעט מנייריסטי באיך מספרים סיפור. כותרת המשנה של הסרט היא "מותחן בשישה פרקים", ואז מתחיל בפרק השלישי. לו היה מתחיל בפרק הראשון לפי סדר כרונולוגי לא היה בו שום דבר מפתיע או מקורי, אבל מרגע שלוקחים את אירועי הלילה שבו מתמקד הסרט ומערבלים לו את הסדר, הוא הופך לסרט עם טוויסט. שני הסרטים הופכים את הקשר בין המינים למאבק אלים ומדמם, חיזור בין גבר לאשה הופך למרדף לחיים ומוות. רק שכל אחד מצביע על הטורפים והנטרפים כשייכים למגדרים שונים. ואולי לכן, בנקודת הזמן הזאת, סרטה של קרביץ נראה חשוב ורלבנטי, וסרטו של מולנר נראה ריאקציונרי.
