"רק חמאס הצליח להפוך אותי לאמן ישראלי"
"רק חמאס הצליח להפוך אותי לאמן ישראלי"
גיא ינאי, מהאמנים הישראלים המצליחים בעולם שעבודותיו נמכרות במאות אלפי דולרים, מציג לראשונה זה עשור תערוכת יחיד בארץ. אף שציוריו מציגים דימויים נוצצים, הוא מתקומם נגד הטענה שהוא עוסק באסקפיזם: ״אני חי את החלום, אבל לא בורח משום דבר"
הצייר גיא ינאי שובר שתיקה אמנותית שנמשכה עשר שנים. תערוכת היחיד החדשה שלו בקרן האמנות נסימה לנדאו בתל אביב נפתחת בדיוק עשור מאז הקודמת שהציג בישראל. ינאי (47) הוא מהאמנים הישראלים המצליחים ביותר בחו״ל, אבל בארץ מיעט להציג בשנים האחרונות, ותחת זאת התרכז בפיתוח קריירה בינלאומית מרשימה: הוא הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות בפריז, לונדון, ניו יורק, אמסטרדם, ברלין וסיאול. בהמשך השנה הוא צפוי להציג תערוכת יחיד בגלריה קוניג בברלין.
בתערוכתו החדשה בתל אביב, שכותרתה ״Threadsun" (מילולית: ״שמש־סיב״) היא ביטוי חסר פשר שהמציא המשורר היהודי־צרפתי פאול צלאן, מציג ינאי ציורים בעיקר מהשנה האחרונה, רבים מהם של טבע דומם, נופים, וכן גם של דמויות, שנדירות יותר בעבודותיו. התערוכה נוצרה בעקבות הזמנתו של סטיב נסימה, שמרבה להציג בגלריה אמנות בינלאומית דווקא. אבל דווקא בהקשר הזה הבחירה של נסימה להציג את ציוריו של ינאי, שמחלק כעת את זמנו בין תל אביב למרסיי, נראית כמעט טבעית, מכיוון שהדימויים שמופיעים בהם ורמת הגימור הגבוהה של העבודות נראים לא־ישראליים כמעט במודע, באווירת חו״ל מושלמת. רק המילה ״ישראל״ בתחתית רישום המחשב, שמוגדל בהדפסה כחולה כהה על קיר הגלריה ומשמש שער לתערוכה, מסגירה בדל קשר למקום.
ואכן, הציורים בתערוכתו החדשה של ינאי עוסקים במוצהר ביופי, אסתטיקה, בדידות וגעגוע באמצעות דימויי פרחים, נופים, נשים וחדרי מלון. הם מלוטשים מאוד ונדמים זרים לחלוטין לפרטאץ׳ המקומי, וכעת גם למציאות הכאוטית של מדינה במלחמה. ינאי יוצר אותם באמצעות אלפי דימויים שהוא אוסף מהרשת או מצלם בעצמו, ומעבד אותם בצבעי שמן לקומפוזיציות מעוצבות למשעי, שמושפעות מעיצוב וממגזינים. כך מוצגים בתערוכה ציורים ובהם זוג צעיר ומאוהב במטבח בסצנה שנראית לקוחה מפרסומת, נופי גלויה אירופיים מרהיבים, נערה בלונדינית אוחזת בעיפרון, וסדרה של פרחים ועציצים מעוצבים בכדים. הם עשויים בצבעוניות זוהרת ובסגנון הגיאומטרי הייחודי שהפך להיות מזוהה עם ינאי, שילוב של ציור ״קצוות חדים״ אמריקאי בהשראת דיוויד הוקני, וגרפיקה ממוחשבת נוסטלגית של פיקסלים ווקטורים.
אלא שהרושם הקפוא והמהוקצע שנשקף מהציורים הוא חיצוני ומטעה, כיון שפני השטח שלהם רוחשים ממגע חושני של צבעי שמן שזורם על פני הציורים, ומטעין אותם בתחושה של תהליכי בנייה ופירוק בו־זמניים.
לינאי יש אספנים רבים בעולם, ועבודותיו נמכרות בעשרות עד מאות אלפי דולרים, כמו במכירה בשנה שעברה בסניף של סותבי'ס הונג קונג. אך אף על פי שהוא מנהל קריירה בינלאומית, וציוריו נדמים מנותקים מהאקטואליה, המציאות שאחרי 7 באוקטובר השתנתה גם עבורו. ״אף על פי שאני מוכר הרבה יותר עבודות בחו”ל מאשר כאן, אני לא מסתיר את העובדה שאני ישראלי, אבל כל החיים אני מנסה להיות קודם כל אמן, ולא אמן ׳ישראלי׳. רק חמאס הצליח להפוך אותי עכשיו לכזה — כיוון שמאז המלחמה, אנשים ברחבי העולם שהכרתי, שהייתי איתם בחופשות, בארוחות ערב — הפכו בתוך יום לאויבים. אתה כבר לא אינדיבידואל בעצמך, אלא רק ׳ישראלי׳. ואני חשבתי שבקהילת האמנות התופעה הזו נעלמה".
לאחרונה עזב ינאי ומשפחתו את ישראל ועבר לדרום צרפת "אבל נולדתי פה, ועד המלחמה גידלתי את שני ילדיי בתל אביב, ואני ממשיך לעבוד במקביל גם מכאן. לכן עבורי המקום הזה חשוב, והמצב הנוכחי מביא אותי לשברון לב. אבל לרוב האספנים שרוכשים את עבודותי בארה״ב, בטייוואן, בהונג קונג ובאירופה העובדה שאני ישראלי לא משנה, ונראה שישראל כלל לא מעניינת אותם״.
כשינאי נשאל על הדרך שעשה משוק האמנות המקומי לבינלאומי, הוא טוען ש״דווקא בשנייה שאתה כישראלי יוצא ממעגלי האספנות הישראליים או היהודיים, אתה יכול לבנות פסי רכבת מוצקים יותר להמשך העשייה שלך. נראה לי שבישראל לעומת חו״ל הכל יקר פי שניים, וקשה פי שניים. להיות אמן ישראלי שעובד מכאן היה קשה עוד לפני ההפיכה המשטרית, ואז הגיעה המלחמה, ולמטורפים שבממשלה הרי אין מפגש עם העולם ואין להם אחריות לאנשים — בסוף מי שסובל מכך אלו גם האמנים, שמנסים להפוך את ישראל לחלק מן העולם״.
ינאי מסביר שעבורו הציורים האחרונים, שחלקם צוירו גם במשך חודשי המלחמה, אינם סוג של אסקפיזם: ״זה נכון שבמובן מסוים אני חי את החלום, אבל אני לא בורח ולא מתחבא משום דבר. באמנות בארץ הכי קל להתייחס למה שקורה סביבך, לכאן ועכשיו החיצוניים. גם אני מתבונן סביבי במה שמתרחש, בצבעים או בשמש, כשאני הולך לסטודיו שלי שנמצא באזור התחנה המרכזית הישנה. מעבר לזה — אני לא יוצא הרבה החוצה, אני נמצא יותר בעולם של הספרים והסרטים, וכאמן אותי לא מעניינות תקופות. כשאני רואה משהו שמעניין אותי — אני חייב לעשות ממנו ציור״.
