"בישראל לא נחוץ שום אומץ כדי ליצור סאטירה"
"בישראל לא נחוץ שום אומץ כדי ליצור סאטירה"
לאבי כהן, שחתום בין השאר על "החרצופים" ו"מצב האומה", נמאס להטיף. במחזה ראשון שכתב הוא נוטש את הסאטירה לטובת שאלות על התנפצותם של חלומות הנעורים. "אני מציב מראה מול הקהל ושכל אחד יראה בה משהו אחר", אומר היוצר הוותיק שמסרב להתרגש מהשינוי הפוליטי במדינה ש"אף עיתונאי עוד לא נלקח בה לכלא ולא פותרת משברים באמצעות מקלע"
"כמעט כל חיי עסקתי בפוליטיקה וסאטירה. הפעם עניין אותי להתעסק באיך בני אדם באמת חיים בצל כל מה שקורה פה מסביב", אומר הבמאי ועורך הטלוויזיה והקולנוע המוערך אבי כהן שהמחזה הראשון שכתב, "דנמרק", יעלה השבוע בפסטיבל "פותחים במה" למחזאות ישראלית בתיאטרון בית ליסין (31-29 בדצמבר). "זה על הניסיון שלנו לחיות כאן כאילו אנחנו דנמרק — אבל אנחנו לא. אנחנו במזרח התיכון. אנחנו אומרים במחזה 'פה לא דנמרק, בואו נתאפס על המציאות שלנו'".
"דנמרק" הוא סיפורה של קבוצת חברים מהתיכון שמסופר בסדר כרונולוגי הפוך. בתמונה הראשונה הם בני 60, בשנייה בני 40 ובשלישית בני 20. "במקום החלום ושברו יש את שברו ואז את החלום. בתמונה האחרונה שהם בני 20 אנחנו כבר יודעים מה קרה עם כל התוכניות, החלומות, השאיפות והתקוות שלהם. זה לא תמיד רע, אבל זה אחרת ממה שחשבו. הרעיון היה לכתוב איך אנשים חיים כאן בארץ ביומיום, בצל העובדה שאנחנו בעצם על סף תהום".
הדמויות של כהן בורגניות, חיות בפנטהאוז תל־אביבי או בית בוהמייני יפואי, אבל כולן מתמודדות עם בעיות וקונפליקטים. יש ביניהן שחקן קומיקאי כוכב קולנוע וטלוויזיה, איש שב"כ לשעבר שמנהל קרנות גידור, כלכלנית, מורה בתיכון ורוקח. "אין כאן איזה לקח או מסר אלא התבוננות באיך בני אדם מנסים לחיות בעולם של צבא, שכול, מעילה, גניבה, או הזנחה הורית. נגעתי בהרבה דברים מתוך כוונה לדגדג את העצבים של הקהל בלי להיות מפורש ולהסביר. בלי להיות דידקטי. אני לא רוצה להטיף וללמד. בביקורת חברתית אתה כבר שופט, היה לי את זה כל חיי ונמאס לי. אני מתבונן ומציב מראה — שכל אחד יראה בה משהו אחר".
כשחושבים על שם המחזה אי אפשר שלא לחשוב על המשפט של שייקספיר מהמלט: "משהו רקוב בממלכת דנמרק". ואכן, אחת הדמויות במחזה היא שחקן שמנסה ללמוד בעל פה את הטקסט של הנסיך הדני. "הקטע מהמלט מדבר על מה שהמחזה מדבר: הניסיון שלנו לקבוע את גורלנו, אבל הגורל צוחק מאיתנו בסופו של דבר".
כהן הוא אחד היוצרים, הבמאים והעורכים המובילים בטלוויזיה כבר עשרות שנים. הוא מוכר בזכות תוכניות הסאטירה שהיה שותף בהן, כמו "החרצופים", "מצב האומה" ו"גב האומה". וגם ביים את הסרטים "הקרב על הוועד", "אבא גנוב 2" ו"יהושע, יהושע" ואת התוכניות "אסתי המכוערת", "פלטפוס" ועוד. "עשיתי כל דבר שאפשר לעשות בטלוויזיה ולהתפרנס", הוא אומר.
את "דנמרק" כתב לפני חצי שנה כשהוא כבר בגמלאות. מנכ"לית בית ליסין ציפי פינס עברה ליד בית קפה שבו ישב והוא סיפר לה שיש לו רעיון למחזה. "סיפרתי לה פחות או יותר על מה זה והיא אמרה 'אני עושה את זה'. אני מעריץ את האישה הזאת ואת מפעל החיים שהיא בנתה".
"הפורמט של פותחים במה הוא תיאטרון קריאה ובהמשך חלק מההצגות זוכות להפקה בימתית מלאה. בינתיים את הדמויות מגלמים שחקני התיאטרון לימור גולדשטיין, רמי הויברגר, אביעד בנטוב, נתי קלוגר, יניב לוי, גיל זגורי, טליה לין רון. הבמאית היא מאיה שעיה והדרמטורג אבישי מילשטיין, שעזרו לי. זה לא היה מעבר קשה כי תמיד התעסקתי עם דמויות, קונפליקטים, רגשות, מחשבות, פאנצ'ים מצבים ומשברים. אז כאן היה משהו חדש שאני עוד לומד אבל התשתית כבר קיימת. אני גם נשוי לשחקנית לשעבר (מירב גרי, אמו של בנם המשותף מיכאל כהן מצמד ההיפ הופ כהן&מושון — מנ”ש) אז עולם התיאטרון לא זר לי".
לדבריו, בטלוויזיה "נורא קל לקחת שלושה עמודים ולזרוק אותם בלי כאב לב. כשאתה צריך להוציא תוכנית של 50 דקות בכל שבוע, אז אתה עובד ולא מתאהב בחומר. אבל כאן המחזה הוא מאוד אישי, אף על פי שאין שם פרטים ביוגרפיים, זה לקוח מהחיים של כולם פה. אלה אנשים שהתבוננתי עליהם, אף על פי ששום דמות לא מבוססת על איש אמיתי".
כתבת על גיל 60, 40 ו־20, למה לא הגעת ל־80?
"רציתי איזו פרספקטיבה. יש פתגם סיני שאני המצאתי 'בשביל לצייר עץ אתה לא יכול לשבת עליו, אתה צריך לרדת ממנו'. אני רוצה להיות רחוק קצת מהעץ. בנוגע לתנועה נגד כיוון הזמן זה היה מעניין אבל לא הבנתי כמה זה קשה לכתוב הפוך: מצד אחד מעניק אירוניה לכל מה שקורה, ומצד שני הקהל כל הזמן יודע לאן זה הולך".
כמה זה שונה מסאטירה?
"בסאטירה אתה עושה קריקטורות מאנשים, הם לא בני אדם — הם בדיחה על הבן אדם. פה הניסיון הוא לראות איך אנשים מודעים, נבונים ושנונים עוברים את משברי החיים: אהבה, לידה ומוות. יש במחזה הרבה פאנצ'ים, אבל הדמויות לא מגוחכות".
אם מדברים על סאטירה, אז במקרה של כהן התפוח לא נפל רחוק מהעץ. הוא אביו מנישואיו הראשונים של העורך הראשי של "ארץ נהדרת" מולי שגב. כשאני מבקשת ממנו להתייחס להתפתחות שעברה הסאטירה בישראל במשך השנים, הוא אומר: "התוכנית הסאטירית העיקרית היום היא 'ארץ נהדרת' שמי שעורך ומוביל אותה זה הבן שלי, אז אני לגמרי לא אובייקטיבי. אני מאוד מאושר וגאה במה שהוא עושה".
ליאור שליין עשה משהו שונה מזה.
"ב'מצב האומה' אמרנו: בואו נצלם את השולחן שבו נולדים הדברים, וזה כמובן היה עם כוכבים כמו גורי אלפי ועינב גלילי, נאמרו שם הרעיונות למערכונים — ולא עשו את המערכון. זו דינמיקה שונה ומרתקת שליאור ואני פחות או יותר המצאנו".
טוענים שזו תקופה קשה לסאטירה כי המציאות והקיצוניות עולות על כל דמיון.
"פעם ראשונה שקראתי שהמציאות עולה על כל דמיון ואיך אפשר לעשות סאטירה במדינה שכאלה דברים קורים בה היה ב'ניקוי ראש' בשנות השבעים. תמיד זה ככה. זה המצב הקלאסי של סאטירה ותמיד יש מישהו שאומר שהמציאות עולה על כל דמיון".
עדיין, מה השתנה מאז “ניקוי ראש” ועד ימינו?
"באופן עקרוני, הסאטירה בישראל מאוד חריפה, הרבה יותר מאשר בארה"ב למשל, וזו מסורת עוד מימי עמוס קינן ואפילו מנדלי מוכר ספרים. בישראל אין עניין של אומץ או הסתכנות בעשיית סאטירה — לאף אחד עוד לא קרה שום דבר כי הוא אמר או פרסם משהו בטלוויזיה או בעיתון. היא אומרת הכל ומקובלת על כולם כחלק מהמשחק. אין מישהו שנלחם בסאטירה, אלא אם הוא ממש לא הבין אותה. אני לא נתקלתי במישהו שאמר 'למה שידרתם?', אלא רק באנשים שאמרו 'למה אתם לא כותבים עליי?'. בימי ‘החרצופים’ אנשים היו מוכנים לממן חרצוף מכספם. אנשים יכולים להתווכח או להעלות טענות אבל הסאטירה לגמרי מקובלת כחלק מהמשחק פה".
אתה חושש שזה ישתנה עם הממשלה החדשה?
"אני לא חושש בכלל מפני שעברתי את החששות והחשדות כל כך הרבה פעמים. אחרי כמה בחירות מהותיות תמיד היה עניין של 'הנה הסוף ותכף גומרים', ומה שאני רואה זה שהסוף לא מגיע אלא להפך — המדינה מתחזקת. אז בוודאי שיש משבר ודברים שצריך לתקן אבל אני לא בפאניקה. הספינה ממש חזקה".
כולם מדברים על סכנה לדמוקרטיה.
"כשבגין עלה לשלטון אני ברחתי מהארץ כי היה ברור לי ולחברים מהחוגים שלי שזה הסוף, כי לבגין היה דימוי נורא, הרבה יותר מלבן גביר וסמוטריץ' ביחד. מה שקרה זה שברחתי לאמריקה ואז ראיתי את ביקור סאדאת בטלוויזיה במקום להיות פה. היו משברים איומים, עברנו גם את רצח רבין אבל המדינה לא נהרסה — הצבא נותר יציב, הכנסת נותרה יציבה, איש לא לקח עיתונאי לכלא או דברים נוראיים שקורים אצל ארדואן ופוטין. אז יש משברים, ודמוקרטיה זו דרך לפתור אותם. במרחק 100 ק"מ מכאן פותרים משבר בעזרת מקלע 05, אז טוב שפה צועקים ורבים ואפילו מקללים. זה בסדר. זה המשחק".
אתה לא חושש שיגבילו את הסאטירה או ששוק התקשורת יקרוס?
"אני בטוח שזה לא יקרה. יש מאבק ומלחמה על עקרונות, אבל תמיד היו. אני לא מסכים עם כל דבר שנעשה ואני לא חושב שיש הרבה אנשים כמוני שאמרו את דעתם מול 600 אלף איש שבוע אחרי שבוע במשך שנים, וממש לא ליקקנו לשלטון. פעם הזמינו אותנו לעשות חרצופים בכנסת ואמרנו שאנחנו לא יכולים להיות חברים שלהם. אני גם לא חושב שסאטירה צריכה להיות שמאלנית או ימנית, סאטירה היא שופט הקו. איפה שיש צביעות, איפה שיש שקר, איפה שיש חולשה — שם הסאטירה נכנסת. בלי שום אג'נדה פוליטית".
