עדות מילצ'ן, עכשיו בפסטיבל חיפה
עדות מילצ'ן, עכשיו בפסטיבל חיפה
טרנטינו ומילצ'ן בסרט תיעודי על סרג'יו לאונה, מאור זגורי בדרמת התבגרות ומדלן אולברייט על מה שאמריקה עשתה ולא עשתה כדי להציל את העולם. שלל המלצות (ואזהרות) לקראת פסטיבל הקולנוע בחיפה
איפשהו בתוכנייה של פסטיבל חיפה מסתתרת יצירת מופת. זה לא נכתב מתוך ידיעה, אלא זו הסקה סטטיסטית. כשמקבצים מאה ומשהו סרטים לשבוע, אחד מהם חייב להיות מצוין. תוכניית הפסטיבל — שיתקיים בסוכות בין 8 ל־17 באוקטובר — אכן מציגה כמה שמות מאוד מסקרנים, אבל אותם לא זכינו לראות מראש ולדווח על איכותם. ולכן נותר רק לקוות ולשער ש"במערב אין כל חדש" (נציג גרמניה לאוסקר הזר), "קירבה" (נציג בלגיה לאוסקר הזר, ושני אלה כמעט בטוח שיהיו מועמדים), "לחיות" (רימייק בריטי ל"איקירו" של קורוסאווה), "הגנן הראשי" (סרטו החדש של פול שרדר) ו"אינספקטור מגרה" (שובו של פטריס לקונט לעיבוד על פי ז'ורז' סימנון) יהיו טובים כפי שהם מסקרנים.
לכן, בחיפוש אחר יצירות מופת, ההימור הכי טוב שיש לכם כרגע הוא להיצמד למחווה הקטנה והיפה שעורך הפסטיבל לסרטיו של הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס. הם, לבדם, שווים כרטיס רכבת ורכבל לחיפה. הנה עוד כמה סרטים שראינו, ושנוכל להציע לכם המלצות או אזהרות מפניהם:
"סרג'יו ליאונה: האיטלקי שהמציא את אמריקה". חגיגה לחובבי קולנוע. בתו ובנו של סרג'יו ליאונה הפיקו סרט תיעודי על אביהם, אחד הבמאים הגדולים בתולדות איטליה, שצילם בספרד מערבונים המתרחשים באמריקה. הם גם הביאו מהבית שפע של קטעי סרטים, חומרי ארכיון וצילומים ביתיים. הסרט מיועד באופן ברור לקהל יחסית צעיר ואמריקאי שאולי שמע על ליאונה, אבל לא ראה את סרטיו. קוונטין טרנטינו פותח את הסרט וגם נועל אותו והוא הדובר העיקרי בו, לצד סטיבן ספילברג, מרטין סקורסזי, דמיאן שאזל ודארן ארונופסקי. יוצרי הסרט אף הספיקו לראיין את אניו מוריקונה, המלחין הקבוע של ליאונה, זמן קצר לפני מותו. גם ארנון מילצ'ן, שהפיק את סרטו האחרון "היו זמנים באמריקה", ומוצג בתור המושיע של ליאונה, נותן את עדותו בסרט. התוצאה היא סרט שיותר מכל דבר אחר עושה חשק לראות ברצף את סרטיו של ליאונה.
"ליאונורה אדיו". נישאר באיטליה עם המלצה קצת מסויגת. זהו סרטו החדש של פאולו טאביאני, והוא מקדיש אותו לזכר אחיו, ויטוריו, שאיתו ביים כמה מהסרטים האיטלקיים היפים של שנות ה־70 וה־80. האחים ביימו לפני 40 שנה את "קאוס", המבוסס על סיפוריו של זוכה פרס נובל לואיג'י פירנדלו, והסרט החדש הוא מין נספח לסרט ההוא. בסרט שנמשך 90 דקות, השעה הראשונה מוקדשת לאירועים שקרו אחרי מותו של פירנדלו, בימי שלטונו של מוסוליני. עשר שנים אחר כך, אחרי מלחמת העולם השנייה, וימי הנוכחות של הצבא האמריקאי באיטליה (תקופה המתוארת גם בסרט על סרג'יו ליאונה), נדרש חייל אחד להעביר את אפרו של פירנדלו מרומא לנאפולי. חצי השעה האחרונה של הסרט עוברת משחור־לבן לצבע וממחיזה את אחד מסיפוריו האחרונים של פירנדלו, "המסמר", שהתרחש בקהילה של מהגרים איטלקים בברוקלין, כשנער מחליט ככה סתם להרוג ילדה באמצעות מסמר. יש משהו קשיש ומאובן ומיושן בסרט הזה, אבל חובבי האחים טאביאני לא יכולים לוותר עליו.
"מסדרונות הכוח". ב"שומרי הסף" היוצר דרור מורה עקב אחרי תהליך קבלת ההחלטות של ראשי השב"כ. ב"הגורם האנושי" הוא עקב אחרי האנשים שפעלו מאחורי הקלעים של המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים. כעת מגיע סרטו החדש, שנראה כמו חלק שלישי בטרילוגיה, שלוקח את הסקרנות של מורה להבין איך פוליטיקה ומדיניות מתנהלים מאחורי הקלעים אל הזירה הגלובלית בסרט עם אמביציה שאפתנית: לבדוק, עם האנשים הבכירים ביותר בבית הלבן, מה צריך לקרות כדי לגרום לאמריקה להתערב בטבח המוני שקורה בצד השני של העולם. הפסיביות של אמריקה בימי השואה הולידה הסכמה לעצור מקרי ג'נוסייד נוספים. אבל הפוליטיקה מאחורי ההחלטות להתערב או להימנע מכך מלאת היסוסים וגופות. מורה עוקב אחרי התהליכים מאחורי הנוכחות האמריקאית, או היעדרה — מאירועי הטבח בבוסניה, רואנדה וסומליה — ומראיין את כל ראשי המערכת המקצועית והפוליטית (כולל ראיונות עם מדלן אולברייט וקולין פאוול, שבינתיים מתו). כדי להדגיש את הנקודה שאמריקה מתערבת מעט מדי ומאוחר מדי וזה עולה בחיי המוני אדם, מורה משלב בסרט חומרי ארכיון מזוויעים בבוטותם של גופות הנרצחים מאזורי הטבח.
"השתיקה" ו"בתולים". שני הסרטים הישראליים האלה הם מהטובים שתראו השנה בחיפה. "השתיקה" הוא סרטו החדש של שמי זרחין ("אביבה אהובתי") שמציג מבט אחר לגמרי אל מסדרונות הכוח של הפוליטיקה הישראלית: המבט המשפחתי, שבו הפוליטיקה הופכת לעניין אישי, בסרט שעושה שילוב מרתק ומאוד מקורי בין מותחן פוליטי וקומדיה משפחתית. "בתולים", שיתחרה בתחרות העלילתית הישראלית, הוא סרט הביכורים המאוד אישי של מאור זגורי ("זגורי אימפריה"), שנע בין הומור של סרטי התבגרות ובין חספוס כמעט נפוליטני של דרמה משפחתית קשה ומסובכת. יצירת ביכורים מפתיעה, לא אחידה, אבל בעלת עוצמה גדולה.
"הבוס הטוב". זה יהיה, מן הסתם, אחד מלהיטי הפסטיבל. סרטו של פרננדנו לאון דה ארנואה ("ימי שני בשמש"), שהיה נציג ספרד לאוסקר בשנה שעברה, מציג את חאוויר בארדם בתור הבעלים של מפעל לייצור מכונות משקל, והוא משווק את עצמו בתור הבוס האידיאלי, שמתייחס לעובדיו כאל בני משפחה, ורגיש לכל צורכיהם. בפועל, הוא לא כזה בכלל.
"פיסת שמים". וקבלו אזהרה לוהטת מפני הסרט הזה, נציג שוויץ לאוסקרים השנה. אל תיתנו לעובדה שהוא צולם בנוף הנפלא של האלפים השוויצריים לבלבל אתכם, זה סרט שהוא קלישאת ארט, עם שוטים ארוכים, צילום לא נעים ועלילה בנאלית על אישה שמוצאת סוף סוף אהבה בחווה על ההרים, אלא שמיד אחרי החתונה מתגלה אצל הבעל גידול בראש. הם סובלים בשקט בנוף למשך שאר הסרט. "הציפייה" הפיני מעט יותר טוב: מין רומן רומנטי אירוטי על אי פיני, שבו אישה נשואה מגלה התעוררות מינית כשלאי מגיע חבר משפחה. אל תיתנו לעובדה שזה סרט זר לגרום לכם לחשוב שהוא איכותי. אבל הוא לפחות יותר טוב מהסרט השוויצרי, אם נופים ורומנטיקה מיוסרת הם מה שאתם מחפשים בפסטיבלי קולנוע.
