לאן נעלמו 2 מיליארד יורו? סרט תיעודי חדש מספר את סיפורה של וויירקארד
לאן נעלמו 2 מיליארד יורו? סרט תיעודי חדש מספר את סיפורה של וויירקארד
חברת התשלומים הדיגיטליים וויירקארד היתה היהלום שבכתר של ההייטק הגרמני, לכן אולי הרגולטור לא התעסק איתה. גם כש־1.9 מיליארד יורו פשוט נעלמו מחשבונה וגם כששלחה מתאגרפים אל חושפי השחיתויות שלה. בסרט תעודה מרתק מתחקים האחים האוסטרים־ישראלים ג'ונו ובנג'י ברגמן אחר עלייתה ונפילתה, "זה סיפור שבו הרע הוא טוב והטוב הוא רע"
בסרט התיעודי "וויירקארד: שקר של מיליארד יורו", שעלה אתמול ב־yes דוקו, יש כל מה שסרט דוקו מרתק צריך: סיפור גדול ורחב היקף על חברת פינטק גרמנית גדולה, גאוות המדינה, שלא ברור כיצד בדיוק היא עושה את כספה; יש בה גיבורים ונבלים: מנכ"ל שמדמה את עצמו לסטיב ג'ובס אירופי (וכמובן לובש סוודר גולף שחור); כמה אנשים מהשורה שמגלים כי החברה מעורבת בהונאת ענק, ובשם הצדק והמוסר מוכנים להילחם בתאגיד הענק הזה — ממש דוד מול גוליית, אחד מהם אפילו מכונה "המחסל האפל"; מתאגרפים אמיתיים שנשלחים בחסות התאגיד הגרמני לאיים ואף לפגוע באחד מחושפי השחיתויות.
4 צפייה בגלריה
ג'ונו (מימין) ובנג'י ברגמן: "זאת שערורייה לאומית ופוליטית. החברה לא רק רימתה במספרים, מישהו בסרט משווה את השיטות שלה לקג"ב בשנות ה־50"
וגם סוף טוב — לפני כשנתיים, ביוני 2020 משרד רואי החשבון ארנסט אנד יאנג חשף חור חשבונאי ענק של 1.9 מיליארד יורו, כרבע משווי החברה, הרעיד את המגזר הפיננסי ברחבי העולם והחברה קרסה בשערורייה גדולה. מרקוס בראון, המנכ"ל, נעצר בחשד לזיוף חשבונות וביצוע תרמית ומניפולציות בשוק ההון.
"הבנו שחושפי השחיתות הם הסיפור"
בראיון עם אחד מיוצרי הסרט המעמיק והמרתק הזה, ג'ונו ברגמן, הוא מספר כי הוא ואחיו בנג'מין הבינו כיצד יספרו את הסיפור כאשר נתקלו באי־מיילים של אחד מחושפי השחיתויות שבו כתב לעמיתו כי הוא מרגיש כמו ב”מקבת” של שייקספיר, שבו "הרע — טוב, והטוב הוא רע".
"הסרט מתאר עולם מעוות, שבו במשך 20 שנה הרמאים והמושחתים נחשבו לטובים ומי שמתחו עליהם ביקורת נחשבו לרשעים ואף נרדפו בשל כך", אומר ברגמן.
חברת התשלומים הפיננסיים וויירקארד נוסדה לפני 18 שנה ונחשבה לגאווה של גרמניה ואוסטריה, "המקבילה האירופית של עמק הסיליקון", מסביר ברגמן, "במדינה שרוב התעשיות שלה הן מיושנות, ובנויות על ייצור ולא על הייטק". לאורך השנים נקשר שמה עם חשדות לשקרים, הונאות ורשת בינלאומית להלבנת הון. למרות החשדות, השמועות והאווירה העמומה סביבה, היא נהפכה לחברה ששווה 20 מיליארד דולר. אבל בזכות חושפי שחיתויות מבפנים ומבחוץ נפלה לבסוף.
מנכ"ל החברה מרקוס בראון וסגנו יאן מרסאלק הואשמו בניפוח המאזן, ובעקבות החלטת משרד רואי החשבון שלא לחתום על הדו"ח השנתי של החברה, נפתחה חקירה נגדה שהעלתה כי 1.9 מיליארד יורו — שלטענת החברה הוחזקו בחשבונות בנק בפיליפינים — ככל הנראה לא היו קיימים, או שהחברה עשתה הערכת יתר בכוונה, או שהמציאה לחלוטין תשלומים שקיבלה.
כאשר נפוצו דיווחים על ניפוח עסקים של החברה בעיתון הבריטי "פייננשל טיימס" ובדיווחים של סוחרי שורט על ערך המניה המנופח — הרגולטור פתח בחקירה נגדם ולא נגד החברה.
האחים ברגמן, יוצרי הסרט, הגיעו אל הסיפור דרך המפיקה גבריאלה שפרל שפנתה אליהם "אולי בגלל שאנחנו אוסטרים ילידי וינה, ושני המנהלים הגדולים של החברה הם גם אוסטרים".
אבל השניים, ג'ונו בן 27 ובנג'י בן 36, הם לא רק אוסטרים אלא גם ישראלים: "ישראל היא בית שני, למעשה בית מקביל", אומר ג'ונו. הם בנים לאב יליד חיפה, מבקרים כאן הרבה, ומשתפים פעולה עם יוצרים מקומיים. באחרונה יצרו יחד עם דניאל סיון ומור לושי את "ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה", שעלה בנטפליקס. תחומי העיסוק התיעודי שלהם מגוונים. בנוסף להפקת הסרט על הנאצים, יצרו באחרונה את הסרט "המעצב ששינה את העולם" על ברוס מאו.
איך מספרים סיפור כלכלי מסובך, המוגדר ככאוס במערכת הפיננסית, בצורה מובנת לצופה הממוצע?
ג'ונו: "לבנג'י יש רקע בכלכלה, ולי יש בתיאטרון. כל סיפור על תרמית הוא גם דרמה אנושית. היה לנו חשוב למקם את זה בהקשר הזה ולא ללכת לאיבוד בעולם הקר של המספרים. התפקיד שלנו כיוצרי קולנוע הוא לקרב את זה לקהל. והיו לנו מספיק גיבורים שעמדו בפני עצמם. הבנו די מוקדם שאת הסיפור הזה נספר דרך חושפי השחיתויות".
צפייה בסרט מעלה את השאלה איך שקר כזה גדול יכול להימשך כל כך הרבה זמן.
"ייקח שנים להבין איך דבר כזה יכול היה ליפול בין הכיסאות. אנחנו מציעים שתי תשובות: האחת, החולשה וחוסר האונים של הרגולטור; והשנייה, של משהו אפל יותר: שידעו ונתנו לזה להתקיים. חשוב לזכור שגרמניה היתה מאוד מרוצה מזה שיש לה תשובה מקומית לעמק הסיליקון. אמנם לקרוא לוויירקארד חברת טכנולוגיה זה קצת מוגזם, הרי מדובר בחברת תשלומים, אבל מאוד התגאו בגיבורה המקומית הזאת. גם אם מאמינים שהמדינה הניחה שהבעיות שם הן סוג של 'כאבי גדילה', העובדה היא שהרגולטור נכשל בקנה מידה קטסטרופלי".
אולי היא פשוט נהייתה גדולה מכדי ליפול?
"הם ניסו לקנות את דויטשה בנק. אם זה היה קורה, היא אכן היתה נהיית גדולה מכדי ליפול, ואז המדינה היתה מצילה אותה".
חושפי השחיתויות בסרט מתגלים כדמויות מעניינות אבל גם אובססיביות. הם אומרים שאפילו בני משפחתם נרתעים מהעיסוק שלהם. היה קושי בלהציג את ממצאיהם?
"עבדנו עם צוות גדול של עיתונאים, והכל נבדק עד הפרט האחרון. אחד מחושפי השחיתויות תלה מפות עם חיצים על הקיר. זה חשוב, משום שאחת הבעיות עם וויירקארד היתה שלא הבינו איך היא עושה את הכסף שלה. אפילו עיתונאים בתחום הפיננסים הרגישו שהם טיפשים מכדי להבין את זה, וזה כבר אמור להדליק נורה אדומה.
"חוץ מזה, אני חושב שחושפי שחיתויות הם אמיצים מאוד, כי באמת מדובר כאן בדוד מול גוליית. יש ביניהם אמא ובן שגרים בדירת חדר וחצי בפאתי סינגפור ונלחמים בתאגיד גרמני ענק. לכל אחד מחושפי השחיתויות היה מניע אחר: אחד הוא בלוגר שיושב בבית, מין בלש מטעם עצמו שחוקר משהו ביסודיות מתוך צורך עמוק בחקר האמת; אחד היה סוחר שורט — מתיו ארל המכונה המחסל האפל — שבדק את הטבלאות והבין שהחברה מפסידה ומרמה; והיו אלה שעבדו בחברה עצמה וניצבו מול דילמה מוסרית. כל אחד בא ממקום אחר והמשותף להם הוא שלאף אחד מהם לא הקשיבו".
"אופי גרמני זה לא מספיק"
אחד מהם מספר בסרט שכל הזמן אמר לעצמו "אל תהיה טיפש, זאת חברה גרמנית". לדברי ברגמן, "יש לנו קונספציות שגויות בנוגע לאיפה תרמית יכולה להתקיים. ההנחה היא שבגרמניה שבה הבירוקרטיה מאוד קפדנית, דברים כאלה לא יכולים לקרות. אבל רמאות יכולה להתרחש בכל מקום. לאנשים תהיה האנרגיה הפושעת הזאת, ויכול להיות שאנחנו מעודדים את זה בעולם שבו מצפים מחברה לצמיחה אקספוננציאלית שלא טבעית לה.
אבל תמיד יהיו מרקוס־בראונים. השאלה היא איך מגיבים אליהם. דרך אחת להתמודד היא לבנות רגולציה ברמה בינלאומית, כדי שזה לא יוכל לקרות, אבל עוד דרך היא לתגמל אנשים פרטיים, שחושפים אותם.
"במקרה של וויירקארד מדובר ביותר מתרמית כלכלית, זאת שערורייה מערכתית לאומית ופוליטית. החברה לא רק רימתה במספרים, היא שלחה מתאגרפים לאיים על אנשים בבתיהם. אחד מהם משווה את זה לפעולה של הקג"ב בשנות ה־50 של רוסיה".
מניעי חושפי השחיתויות שונים אבל נדמה שלמנכ"לים — כמו במקרה של חברות אחרות, שגם עליהן נעשו סרטים תיעודיים וסדרות עלילתיות, כמו WeWork, אובר ותראנוס — יש מן המשותף. הם כולם רוצים להיות יותר ממנהלים, מציבים את עצמם כסוג של גורו, שהחברות שלהם ישנו את העולם.
"מרקוס בראון רצה להיות סטיב ג'ובס אוסטרי", מסכם ברגמן, "מהגולפים השחורים, ועד הז'רגון שאימץ לעצמו. הוא הביא את זה לקיצוניות. היה להם תקציב של כ־50 מיליון יורו שכל ייעודו היה 'דע את האויב'. כל הסדרות שהזכרת והסרט שלנו הם באמת מסימני התקופה, ואפשר להשוות ביניהם, אבל צריך להסתכל על כל מקרה בנפרד, ואני יכול להגיד לך חד־משמעית שמנהלי ויירקארד ממש לא התכוונו להציל את העולם".
