ביקורת סרט: "עד במנוסה" - קשרים קלושים בין הגיבורים
ביקורת סרט: "עד במנוסה" - קשרים קלושים בין הגיבורים
מדובר בסרט מתח המתרחש בלב שריפת יער, אך הוא לוקה בכתיבה עצלה וצילום מלאכותי מדי
טיילור שרידן חתום על שלושה מהתסריטים האמריקאים היפים ביותר של השנים האחרונות. הוא כתב את ״סיקאריו״ (2015) שביים דני וילנב, את ״באש ובמים״ (2016) שביים דייוויד מקנזי, ואת ״רוחות קרות״ (2017), שביים בעצמו.
שלושת הסרטים המצוינים האלה היו מעין מערבונים מודרניים, המתרחשים בטריטוריות רחוקות ושוממות, עם חוקים משל עצמן. שלושתם הציגו פורטרט נידח ומייאש של אמריקה, שבה הטובים נדפקים.
אחרי רצף כזה, ואחרי ששרידן החליט שלאחר שהיה שחקן ותסריטאי הוא עכשיו גם במאי, היה כמעט מתבקש שהוא יגיע לפרויקט שיהיה גדול עליו ושבו רצף ההברקות המצוין שלו ייבלם. זה קרה כעת עם ״עד במנוסה״, ערבוב מעט משונה בין סרט פשע ובין מסע הישרדות בתוך שריפת יער. במה שנראה כמו מהלך סגנוני מתוכנן, שבו אחרי סרט שכולו שלג (״רוחות קרות״) הוא יעשה סרט שכולו אש, שרידן עורך לנו היכרות עם עולם קולנועי מרתק, לו רק הוא היה זוכה לפיתוח: עולמם של לוחמי האש, כלומר הכבאים, האמריקאים שמוצנחים ממטוס לתוך לב של שריפת יער. בשריפה הם נלחמים ללא מים וצינורות אלא בעיקר באמצעות גרזנים, כשתפקידם — כך נדמה — לבלום את התפשטות האש ולא לכבות אותה. כשצופים בסרט כה סמוך לשריפת היער הענקית בהרי ירושלים בשבוע שעבר, משהו בהרס של האש, ובגבורה של לוחמי האש, נראה מצמרר באקטואליה שלו.
אבל זה בכלל לא סיפורם של לוחמי האש, אלא סיפורו של נער שהיה עד לחיסול של אבא שלו - רואה חשבון של המאפיה, שידע יותר מדי. כשהוא אוחז בראיות שיכולות להפליל את ראש ארגון הפשע, הנער בורח לתוך יערות מונטנה בחיפוש אחר עיר מקלט. שני המחסלים מחליטים לדלוק אחריו, להבעיר את היער כולו, וכך ליצור הסחת דעת מכוונותיהם. למרבה המזל, בלב היער פוגש הנער את אנג׳לינה ג׳ולי בתור לוחמת אש עם טראומה ומשאלת מוות, אחרי שנכשלה בעבר להציל מהאש שלושה מטיילים צעירים.
שרידן הפך את תסריטיו הקודמים למלאכת מחשבת בזכות יכולת לרדת לפרטים ספציפיים של טריטוריה וקהילה, ולספר סיפור אפקטיבי בלי יותר מדי מילים. ״עד במנוסה״, לעומת זאת, מציג כתיבה עצלנית, שבה הדמויות הראשיות קשורות זו לזו באופן מקרי ואגבי. גם כל הסיפור על העדות שהאב החזיק נגד ברון הפשע הוא לא יותר מתירוץ עלילתי, שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים עליו כלום, כי לא בכך מתעניין הסרט. הוא רק מתקדם באופן מגושם אל העיקר שלו: האשה והנער בלב היער הבוער. זה החלק הכי מעניין בו, אבל גם הוא קצר ולא מפותח, ובעיקר סובל מנוכחות יתר של אש דיגיטלית, שהופכת את ״עד במנוסה״ לאחד הסרטים החלשים העוסקים בקרבות לכיבוי שריפות יער, נושא שבמערב אמריקה רק הולך ונהיה אקטואלי יותר ויותר מקיץ לקיץ (״לנצח״ של סטיבן ספילברג ו״רק האמיצים״ של ג׳וזף קוסינסקי, הם סרטי לוחמת שריפות היער הטובים ביותר).
20 הדקות האחרונות של הסרט, שבהן עיקר הדרמה היא לא בין הטובים והרעים, אלא בין גיבורינו ובין כוחות הטבע ההרסניים והקפריזיים, הן המערכה הטובה היחידה בסרט, שמדי פעם צצות בו הברקות קולנועיות, שרומזות מה הוא היה יכול להיות, אילו הבחירות התסריטאיות שבו לא היו כל הזמן כל כך בנאליות.
