חוטים של זהות: מוזיאון הרצליה מציג תערוכה חדשה ופורצת גבולות
תערוכת "טקסטיל-אמנות-טקסטיל" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, המתפרסת על פני חמש תת-תערוכות, מציגה יצירות מרהיבות של אמנים ישראלים בתחום האריגה והעיצוב ומבקשת לטשטש את הגבולות בין אמנות, עיצוב וקראפט
המעבר בין חללי התצוגה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בתערוכה "טקסטיל-אמנות-טקסטיל: מבטים על אז ועכשיו", המוצגת שם בימים אלה מעורר מחשבה עמוקה על הקשר בין אמנות לעיצוב וקראפט, על הגבולות ההולכים ומיטשטשים בין תחומי היצירה השונים. אם היה איזשהו ספק בכל הנוגע להגדרות ולגבולות, הרי שבחלל האחרון בתערוכה, "אביב נצחי", שאצרה צאלה קוטלר, המוקדש ליוצרי סדנת ממבוש לאריגת שטיחים שפעלה בעין הוד בין שנות ה-60 לשנות ה-80 - הוא התפוגג לחלוטין. האוסף המרהיב שהיה סגור זה יותר משני עשורים ומוצג בראשונה לציבור, כולל ציורים שנהפכו לשטיחים בידיים מיומנות של מיטב אמני ישראל – בהם אנה טיכו, נפתלי בזם, מרדכי ארדון ויוסל ברגנר ודני קרוון. בחודשים האחרונים פקדו את התערוכה כ-30 אלף מבקרים והצגתה הוארכה עד 31 במאי.
"ב-15 השנים האחרונות, יותר ויותר ביאנלות לאמנות עכשווית ומוזיאונים לאמנות עוסקים בטקסטיל, בהיסטוריה של אריגה ואמנות סיבים שנחשבו בעבר עיצוב וקראפט", אומרת ד"ר איה לוריא, מנהלת המוזיאון והאוצרת הראשית. "כמו צילום ששנים נתפש כאמנות שימושית ופתאום הוא 'חצה את הגבולות' למרחב האמנותי. אין ספק שהצורך בהגדרות הוא יותר שלנו מאשר של האמנים - הם יוצרים. והמטרה שלי היא לאפשר ממשק שמבחינת פרספקטיבה אוצרותית הוא פרשנות אמנותית שבוחנת מחדש את הסוגיה של החלוקות והגבולות ושואלת מה יש לנו ללמוד מהם, ולהם ללמוד מאיתנו".
חמש התת תערוכות המרכיבות את התערוכה - לכל אחת מהן אוצרת משלה - מתפרסות על פני כל חללי המוזיאון ומציגות נקודות מבט צולבות על עשייה עכשווית והיסטורית. החלל המרכזי מיוחד לתחום האריגה בישראל, ובחללי התערוכה "סטרוקטורה: אריגה בישראל מפונקציונליזם לאמנות סיבים" שאצרה נגה ברנשטיין אפשר לעקוב אחר התפתחות התחום, תפישות האריגה השונות ופריצת גבולות. בולטות ביופיין עבודותיה של נאורה ורשבסקי , שבין השאר היתה גם האורגת הראשית של בית האופנה משכית, והאריגה שלה, גם השימושית, היא מלאכת מחשבת אמנותית. עבודותה של טל נרקיס מ-2023-2022, של כלים באריגה רב שכבתית, היא דוגמה נהדרת לאריגה עכשווית תלת ממדית פיסולית. שלא לדבר על התפאורות הנפלאות שארגה יעל גלס לתיאטרון ענבל ולקאמרי.
החלל המוקדש לאמנית הרב תחומית הנפלאה ציונה שמשי שאצרה יובל עציוני ומתמקד בעיצוב הטקסטיל שלה אך גם מציג פיסול קרמי ייחודי וסימבולי - מרתק. עציוני, אומרת לוריא, יצרה מה שנקרא קריאה איקונוגרפית של עבודותיה של שמשי, שעבדה בזמנה עם מיטב מעצבי התקופה על בתי מלון ומבני ציבור. שמשי מחברת בעבודותיה מוטיבים יהודיים ומקומיים, למשל, רימונים וקישוטי יודאיקה, עם השפות האפריקאיות ואריחים מספרד ויפו העתיקה ומערבת בין אמנות ארכאית לאמנות עתיקה למזרחית להקשרים שורשיים מקומייים.
עבודתו של היוצר העכשווי גור ענבר, "חוט מחומר", שאצרה גלית גאון תלויה באולם הכניסה ומתכתבת עם עבודותיה הססגוניות של שמשי, המציצות מן החלל הסמוך. שלושה שטיחי הקיר הססגוניים על קיר הבטון של אמן הקרמיקה שעבודותיו מתאפיינות בצבעוניות מלבבת ובדפוסים שנראים כמו מעשי טלאים – מנהלים דיאלוג מעניין גם עם העבודות ההיסטוריות מהסדנה של ממבוש. "הגירוי של החומר מפעיל את ענבר בכל פעם מחדש", אומרת לוריא, "ובסרטון המראה איך הוא יוצר אותם ניכרת ההקפדה שלו כבעל מלאכה. ענבר מצייר בחומר, אבל גם אוהב את המגע הרך של הסיב לעומת הקרירות של הקרמיקה. הוא שומר על סגנונו הייחודי גם בשטיחי הטאפטינג גדולי הממדים ובעצם מגלם בעבודתו מגמה עכשווית בעולם הקראפט והעיצוב של תנועה הדרגתית של מעבר מעיסוק בחומר לחוט".
ב"קרובה אצל עצמה" שאצרה יעל גילעת מופיע הטקסטיל בסדרת ציורים נפלאים של האמנית פאטמה אבו רומי. בציורים הללו היא מתארת את דמותה שלה כשהיא אוחזת שטיחים ואריגים מעוטרים דפוסים עשירים ברזולוציה מתעתעת: חלקם, למשל, נראים במבט חטוף ממש כמו עבודות רקמה פלשתינית, חלקם כמו צילום מדויק.
אל תפסחו על החלק השני של התערוכה שבו מוצג סרט וידיאו המתעד עבודת נשים מהפנטת על שטיח, שמוצג על הקיר. אבו רומי וקבוצת הנשים שרות שיר עצוב, תוך כדי המלאכה הרפיטטיבית, שמתברר שמורכבת כולה משיער נשים. "זה קשור לנוכחות הנשית, למעמד האישה בחברה מסורתית, לנוכחות שלה, לצורך לביית ולתרבת אותה, לשאלה מה זה להיות אישה בחברה פטריארכלית מסורתית, ואיך גברים, בכל הדתות, כדי לדכא נשים קוצצים את שיערן או עוטפים אותו", אומרת לוריא.
