הבמאי פול תומאס אנדרסון חוזר ל"וואלי" - הפעם זה ייגמר בנשיקה
הבמאי פול תומאס אנדרסון חוזר ל"וואלי" - הפעם זה ייגמר בנשיקה
בסרטו החדש של הבמאי עטור התהילה "ליקוריץ פיצה", הוא חוזר לכור מחצבתו: אם בסרטיו הקודמים שירטט את דיוקנה של אמריקה כמקום ערפדי ונצלני והאמין שזה ייגמר בדם, היום הוא מספר סיפור אהבה שובה לב
סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון, ״ליקוריץ פיצה״, מחזיר אותו אל המקום שהיה ההשראה הגדולה ביותר על הפילמוגרפיה שלו: הביתה.
הסרט מתרחש בעמק סן פרננדו, או ״הוואלי״ כמו שתושבי לוס אנג׳לס קוראים למקבץ הפרברים שפרוסים בסמוך ללוס אנג׳לס. שם אנדרסון גדל ושם מיקם את עלילות שלושת הסרטים שהזניקו את הקריירה שלו: ״לילות בוגי״, ״מגנוליה״ ו״מוכה אהבה״.
הוואלי הוא הדנ"א של היצירה של אנדרסון, השוליים של הוליווד, נקודת הזינוק של אלה שרוצים להתפרסם, ונקודת הסיום לאלה שכבר עבר זמנם.
3 צפייה בגלריה
אלנה חיים וקופר הופמן ב"ליקוריץ פיצה". מבט מלא קסם על אהבה בלתי אפשרית
(צילום: איי פי)
לשם עברה משפחת אנדרסון כשאביו של הבמאי, ארני אנדרסון, ניסה לשווא להזניק את הקריירה שלו כשחקן, אבל נאלץ להתפשר על תפקידים כקריין של תשדירי הפרומו לתוכניות של רשת אי.בי.סי. זה העולם שלתוכו גדל בנו, של אנשים שהחלום ההוליוודי שוחק את חייהם. ילדים שחקנים שגדלים להיות מבוגרים עצובים, או מבוגרים שנאלצים להתמודד עם כישלונות והשפלות.
בעולם של אנדרסון, שכונות עמק סן פרננדו - כמו רסידה שבה גדל, או אנסינו שבה מתרחשת עלילת הסרט - הן האמריקה שהוא מכיר, אמריקה של קיצוניות גדולה בין הצלחות לכשלונות, בין תמימות לניצול, שבה ילדים מנסים להעמיד פנים שהם מבוגרים ומבוגרים חולמים להיות שוב צעירים. לכן, גם בסרטים שבהם אנדרסון יצא מגבולות שכונות ילדותו, אלה האנשים שהוא המשיך לראות מולו.
רוב סרטיו עוסקים באנשים שבאים מקהילת האמנות והיצירה: במאים, שחקנים ומעצבי אופנה ובמימד הערפדי שיש במקצועות האלה, הניזונים מנעורים ומהאמביציה של אלה שבאים להגשים חלום, ועוד רגע ייזרקו הצידה. סרטיו של אנדרסון מספרים לרוב על מפגש בין שתי דמויות: צעיר תמים ונלהב שפוגש דמות מבוגרת, שתיקח אותו תחת חסותו, או שתנצל ותזרוק אותו. כך היה ב״זה ייגמר בדם״, ״המאסטר״ ו״חוטים נסתרים״, שלושת סרטיו האחרונים של אנדרסון, שבהם הוא בקע מהקונכיה ויצא לנדוד בעולם, לחפש סגנון קולנוע אישי משלו.
הספר ״Rebels on the Backlot״ שכתבה העיתונאית שרון וקסמן ב־2005, ושסיפר על צמיחת דור של קולנוענים ששינה את פני הקולנוע האמריקאי בשנות ה־90, הקדיש לא מעט עמודים לפול תומס אנדרסון. וקסמן הציגה אותו כבמאי יהיר, חצוף ואגרסיבי שהתעמת רבות עם מפיקיו, ויצר את ״לילות בוגי״ ו״מגנוליה״ תחת השפעת קוקאין, אלכוהול והיבריס אך יצר סרטים עם אנרגיה קולנועית אטומית.
עם זאת, יחסיו הבינאישיים הפכו אותו לבמאי שנמצא בסכנה להפוך לאישיות בלתי רצויה באולפנים, שראו בו ילד פלא, אבל התקשו להתמודד עם רגעיו כילד פרא. אבל וקסמן מציינת שבשנות האלפיים, אנדרסון השתנה והרבה להתנצל על יחסו האגרסיבי וכפוי הטובה כלפי האנשים שעבדו איתו. יש להניח שנישואיו לקומיקאית מאיה רודולף ב-2001 הם ששינו, ריככו ומיתנו אותו. אחרי הפסקה של חמש שנים אנדרסון חזר לקולנוע והמציא את עצמו מחדש כמי שנשען על קלאסיקות קולנועיות ולא מרסק אותן.
סרטיו הפכו את אנדרסון לבמאי שמשרטט באופן חד ונוקב את המכאניקה של הטבע האנושי, ואת האופן שבו דמות אחת ניזונה מדמות אחרת, אבל ככל שהתקרב לגיל 50, התחיל להציג אנשים מורכבים יותר. תאוות הכוח והבצע המפלצתיים של דניאל דיי לואיס ב״זה יגמר בדם״ התחלפו בפרפרקציוניזם הג׳נטלמני שדיי לואיס גילם בדמותו כמעצב אופנה בריטי ב״חוטים נסתרים״, שהיה מנומס ומעודן יותר, אבל לא פחות טוטליטרי.
3 צפייה בגלריה
פול תומאס אנדרסון. מתעד את האדם המערבי כיצור אמביציוזי חסר מעצורים שמנסה להותיר חותם משמעותי על העולם
(צילום: פוקוס פיצ'רס)
זה הסרט שבו אנדרסון הציג לראשונה את הקונפליקט הדרמטי כעימות בין גבר לאשה. אנדרסון, שסרטיו המוקדמים היו גבריים במובהק, גילה רק כעת שלנשים יש כוח לא פחות משמעותי מגברים. וכך, נדודיו בין שכונות ילדותו ובין אירופה, בין דמויות גבריות לנשיות יצרו בפילמוגרפיה מרתקת: דיוקן לא רק של אמריקה כפי שהוא גדל לתוכה, אלא של אופי האדם המערבי כיצור אמביציוזי חסר מעצורים שמנסה להותיר חותם משמעותי על העולם. תחילה מתוך הרס האחרים, ובהמשך תוך ההבנה שלכל דבר יש מחיר, ולכל בחירה יש השלכות.
סרטו החדש מצטרף ל״מוכה אהבה״ בתור היצירה הכי רומנטית שאנדרסון יצר, אבל היא גם החלק החסר בפאזל של הפילמוגרפיה שלו: הוא סוגר מעגל וחוזר לשכונות הוואלי, לשנות ה־70, לשאפתנים ולמעמידי הפנים, אבל להבדיל מהמבט הקר, המרוחק והאכזרי שלו על גיבורי ״לילות בוגי״ ו״מגנוליה״, הפעם הוא מסתכל על שנות הילדות שלו במבט מלא הומור ואירוניה, ורואה את האנשים שמחפשים אהבה אמיתית בעולם שכולו זיוף וטעויות בזיהוי. זה פורטרט קסום וקצת מריר על פאתי־הוליווד, עם משחק משיכת חבל בין נער לבין אשה, בסיפור אהבה שובה ושובר לב.
הסרט הוא גם עדות מרתקת לקשר של אנדרסון עם האחיות חיים, להקת הרוק הלוס־אנג׳לסית שאנדרסון ביים את כל הקליפים האחרונים שלה (ושכל בני המשפחה, כולל האבא והאמא הישראלים שלהן), משתתפים בסרט. אלנה חיים, שמשחקת בתפקיד הראשי, נראית כמו המוזה של הסרט המפויס ומלא הקסם הזה על אהבה ראשונה ולא הגיונית. הכותרת ״זה ייגמר בדם״ מתאימה לרוב סרטיו של אנדרסון שהתפקעו מאלימות מפורשת או מובלעת. אבל ב״ליקוריץ פיצה״ זה ייגמר בנשיקה.
