"הגלגול הושלם, עכשיו אני רוח רפאים"
"הגלגול הושלם, עכשיו אני רוח רפאים"
תסכית המבוסס על ספרו של פרימו לוי "הזהו אדם?" ישודר היום בגלי צה"ל. "אחרי 7 באוקטובר אפילו טקסט לכאורה בנאלי של לוי מקבל משמעות אחרת", אומר השחקן ניר רון
הצגת היחיד "הזהו אדם?" המבוססת על ספרו של פרימו לוי, עלתה לפני 13 שנה על במת תיאטרון החאן. מאז הופיע איתה השחקן ניר רון על במות רבות ברחבי הארץ והעולם, כולל במסעות לפולין, בבית כנסת בלוס אנג'לס ובבית המשפט העליון, ובכל מקום התגובות עוררו שיח מעמיק. הערב ב־18:00 ישודר בגלי צה"ל תסכית המבוסס על ההצגה והספר בעריכת יואב מוסק. מחר ב־14:00 תעלה ההצגה בחאן בירושלים.
"הזהו אדם?" נחשב לאחד מספרי העדות החשובים ביותר שנכתבו לאחר השואה. לוי, שהיה מהבודדים בין היהודים האיטלקים ששרדו במשלוח שלו למחנה, כותב על החוויות האישיות שלו מהמאסר ועבודות הכפייה. המהדורה הראשונה של הספר ראתה אור באיטליה ב־1947 ובישראל רק ב־1988, בהוצאת עם עובד בתרגום יצחק גרטי. עתה רואה אור תרגום חדש לספר של מירון רפופורט בהוצאת הספרייה החדשה, תחת הכותרת "אם זה אדם" (ראו כתבה מימין).
בהצגה שביימה מור פרנק, שגם עיבדה למחזה, משתף רון את הקהל. שבירת "הקיר הרביעי" מתבצעת כבר בפתיחה כשרון אומר לצופיו "אני רוצה לספר לכם סיפור. זה לא הסיפור שלי. או שכן?", ומשם הוא פותח במונולוג המתאר את מאבק ההישרדות היומיומי במחנה שאותו רואה לוי כמעבדה אנושית. הוא מביא את הפרטים הקטנים, האנושיים והלא־אנושיים שמרכיבים את סיפורו של אסיר מספר 174517: מהקאפו שמנקה את כף ידו המלוכלכת משמן על בגדיו המטונפים של לוי, ועד לכף המרק שתלויה על מסמר יחיד בקיר ונופלת לקולות הפצצות הרוסים הבאים לשחרר את המחנה. המחזה בנוי משלושה חלקים: הראשון, שבו לוי מגיע למחנה ומופשט מאנושיותו, השני מתמקד בארבעה סיפורים מהשהות שלו במחנה, והאחרון בעשרת הימים האחרונים שבהם הגרמנים נוטשים את המחנה ונותרים רק החולים — וכך הוא ניצל. המעבר מהבמה לתסכית, מספר רון, היה מאתגר. "הקושי הגדול היה שברדיו אין לי את העיניים של הקהל, כי הוא הפרטנר שלי", מספר רון. "שני שלישים מההצגה אני מסתכל להם בעיניים ואני מדבר אליהם גם כפרימו לוי - וגם כניר, השחקן. ואם בהצגה רואים מחזיק את הכף, שזה החפץ היחיד שהיה ללוי במחנה, אז באולפן הדמיון צריך לעבוד הרבה יותר”.
בתסכית צריך לגרות את המאזינים על ידי חוש השמיעה בלבד ולכן נוספו צלילים שיחדדו את האווירה. בנוסף הושמטו מעט קטעים שלא צלחו את המעבר בין המדיות, ועם זאת נוספו כמה משפטים מהספר כדי להעביר את מסריו. בעת התחקיר לקראת ההקלטה מצא העורך יואב מוסק ספרי שירים של לוי ותרגם מחדש את השיר "התעורר" שאותו הלחין ויבצע בתסכית חנן יובל.
רון (60), בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב ושחקן בתיאטרון החאן כ־30 שנה, מגלם את דמותו של לוי כבר שנים רבות ופגש קהל רב. כשאני שואלת עד כמה זה שונה להציג את הטקסטים האלה מאז 7 באוקטובר, נקוות דמעות בעיניו. "היתה לי הצגה בחיפה שלושה חודשים אחרי 7 באוקטובר וזה היה מצמרר, כי יש טקסטים שהם אחד לאחד מה שקרה בטבח, וזה מטורף. הקהל לא רצה ללכת ונשארנו לדבר והיה מאוד מרגש, מסוג החוויות ששחקן מייחל להן כל הזמן. היה איזה חיבור מיידי עם החומר מהרגע הראשון, גם שלי וגם של הקהל המגוון — מבני נוער ועד פנסיונרים".
אילו טקסטים למשל?
"בסוף החלק הראשון של המעבר מחיי החופש למחנה המוות נאמר הטקסט 'עד התחתית הגעתי, לשפל המדרגה, למטה מזה אי אפשר לרדת. לא נותר לי דבר, לקחו לי את הבגדים, הנעליים, השערות, עוד מעט ייקחו גם את השם שלי. הגלגול הושלם, עכשיו אני רוח רפאים כמו המתים־חיים שראיתי אתמול בלילה'. זה מצמרר. אפילו טקסט לכאורה בנאלי מקבל משמעות אחרת: 'אנחנו שישה חברים עובדים בתוך מכל שטמון מתחת לאדמה'. מתחת לאדמה ישר עורר בי מחשבות על המנהרות. גם מצאתי את עצמי פתאום מדגיש מילים אחרות, עושה פאוזות במקומות חדשים. אני מאמין שיקרו דברים גם בהצגות ביום השואה. בחודש הבא אופיע בבית הלוחם בפעם הראשונה, חלק מהצופים יהיו לוחמים שנפצעו עכשיו בעזה וזה הולך להיות מאתגר".
לאורך השנים מרגיש רון שהוא יותר ויותר מייצג את ניצולי השואה שכבר אינם בחיים אל מול הצעירים. "אני מרגיש קצת שליחות. הבמאית מור פרנק אמרה לי בתחילת העבודה 'תזכור שיום אחד הם לא יהיו ומה שיישאר אלה העדויות'. אני זוכר את הניצולים שהגיעו להצגות בשנים הראשונות ולצערי כבר פחות ופחות מגיעים. מהר מאוד הייתי קולט שהם שם והם היו עושים לי סימנים עם העיניים ומהנהנים בראש, כאילו אומרים לי 'תמשיך בחורצ'יק, אתה בכיוון הנכון'. אחרי ההצגות היו לי איתם המון שיחות וזה היה מרגש".
