הסרט החדש של כריסטופר נולן: ביוגרפיה אינטליגנטית ומרשימה
הסרט החדש של כריסטופר נולן: ביוגרפיה אינטליגנטית ומרשימה
סרטו של כריסטופר נולן על רוברט אופנהיימר, האיש שיצר את פצצת האטום, עוסק במדען שהעולם מתקשה להכריע אם הוא גיבור או נבל. נדמה שאפילו אופנהיימר עצמו, טיפוס מורכב שהיה מוכן לקורבנות אדם כדי לראות את התיאוריות שלו הופכות למציאות, התחבט בשאלה
אחת מתופעות הלוואי של מגפת הקורונה היתה סיומו של שיתוף הפעולה ארוך השנים בין הבמאי כריסטופר נולן לאולפני וורנר. החופש שניתן לו הזכיר את זה שקיבל מוורנר סטנלי קובריק — וכלל הערצה והשקעה כספית של מי שהבינו שיש יוצרים שצריך לתת להם חופש יצירתי וכלכלי מוחלט, כי בטווח הארוך זה משתלם להיות חתומים על יצירות מופת, גם אם הן לא שוברות קופות מיד.
אך האופן שבו וורנר התייחסו ל"טנט", סרטו הקודם של נולן, גרם לו לנתק את קשריו עם האולפן. בוורנר לא הבינו את הסרט, והפאניקה מפני מה שהקורונה תעשה לקופות גרמה להם להפיץ אותו בפזיזות, ובניגוד לסיכומים מוקדמים.
"אופנהיימר", סרטו החדש של נולן שיוצא מחר בישראל ובעולם, הוא שיתוף הפעולה הראשון של הבמאי עם אולפני יוניברסל, שהבטיחו לנולן הפצה מלאה בבתי הקולנוע. בתמורה, נולן הביא אליהם סרט מעט יוצא דופן בפילמוגרפיה שלו, סרט שבו הוא עוזב את המדע הבדיוני ומתמקד אך ורק במדע. זו ביוגרפיה אינטליגנטית ופוליטית של מדען שהעולם התקשה להכריע האם הוא גיבור או נבל.
רוברט אופנהיימר בגילומו של קיליאן מרפי (שבגרסתו המבוגרת בסרט דומה כשתי טיפות מים ליריב לוין) היה הפיזיקאי שבנה במהלך מלחמת העולם השנייה את פצצת האטום. כיהודי, שמודע למה שגרמניה עושה ליהודים באירופה, הוא עשה זאת כדי שפצצה כזאת תוכל לעצור את המלחמה ואת השואה, אבל בשלב שבו הפצצה היתה מוכנה היטלר כבר התאבד, גרמניה נכנעה — והפצצה הוטלה לבסוף על יפן.
הסרט הוא עיבוד לביוגרפיה "פרומתיאוס אמריקאי", שהציגה את אופנהיימר כאל המיתולוגי שהציג לבני האדם את האש, ועל כך נענש. אופנהיימר היה המדען שהסכים לעשות את מה שאלברט איינשטיין (טום קונטי) ונילס בור (קנת בראנה) סירבו: להפוך את המדע התיאורטי, שהם עסקו בו, למדע יישומי, ועוד כזה שיהפוך את הפיזיקה לכלי נשק. אופנהיימר הזכיר לעולם שאלפרד נובל, שעל שמו פרס נובל, היה האיש שהמציא את הדינמיט, ואז השתמש בהמצאה הזאת כדי לקדם שלום. אבל הוא מעולם לא זכה בנובל, לא לשלום ולא לפיזיקה. כמו פרומתיאוס, הוא זה שהעניק לאמריקאים את פצצת האטום, ואז הבין את טעותו.
מדענים הם הגיבורים של נולן. "היוקרה" (2006) היה רק לכאורה סרט על קוסמים, אבל בפועל הוא עסק בנקודת מפנה בתולדות המדע, והיכרות עם דמותו של ניקולה טסלה (בגילומו של דיוויד בואי). כמו ניקולה טסלה ב"היוקרה", גם אופנהיימר הוא מדען שיהיה מוכן לקורבנות אדם כדי לראות את התיאוריות שלו הופכות למציאות. לא סתם קורבנות אדם, הוא היה מוכן אפילו להחריב את העולם. בלא מעט מסרטיו של נולן תמצאו דמות כזאת, שיש בה יסוד ניהיליסטי, עם צד של ג'וקר וצד של באטמן, וכל אחד מהם בעייתי והרסני בדרכו.
אך בעוד ברוב סרטיו הקודמים נולן בחן איך מוסר ומדע יוצרים דילמות במסגרת של סרטי מדע בדיוני ופנטזיה, "אופנהיימר" הוא הסרט הראשון של נולן שמעביר את המושגים האלה אל דפי המדע המוחשי וההיסטוריה. מבחינה זו מעריציו של נולן עשויים להתאכזב, אין פה להטוטי תסריט ואפקטים כמו בסרטיו הקודמים, אלא סיפור על מדען שלהוט להמציא דבר חדש, ואז להתמודד עם השלכות מעשיו.
ובכל זאת, זה סרט של נולן. וכמו ברוב סרטיו הוא משחק עם רצף הזמנים. אופנהיימר היה הפיזיקאי שהביא את מכניקת הקוונטים לאקדמיה האמריקאית. בתחילת הסרט, בסוף שנות ה־20 הוא מציג את פיזיקת הקוונטים כמדע של פרדוקסים: אור הוא גם גל וגם חלקיקים. בלתי אפשרי אבל זו המציאות. בהמשך, כשמתברר שהגרמנים הצליחו לבקע את האטום, אופנהיימר וצוותו מוכיחים באמצעות חישובים מתמטיים, שזה בלתי אפשרי. ועם זאת, הם מצליחים לעשות את זה.
כל התסריט של נולן מבוסס על מנוע אי־הסתברויות כזה, על דמויות שפועלות מתוך פרדוקס ובמרכזן הגיבור הטרגי שבונה את הפצצה שהוא יתחרט שהוא בנה. פיזיקת הקוונטים והפרדוקסים שהיא מייצרת עמדו בבסיס לא מעט מסרטיו של נולן, שהיו כמעט כולם ואריאציות על מסעות בזמן ועל אפשרויות של יקומים מקבילים ועל דמויות שהן בה בעת הרסניות וגואלות. נולן, האיש שבנה לעצמו קולנוע מבוסס פרדוקסים, חושף בסרט הזה את המדע שמאחורי המושגים שהם, בלשונו של הפילוסוף פרידריך ניטשה - מעבר לטוב ולרע.
בסצנה הראשונה בסרט נולן מציג את הלוגיקה שבמרכזו: מסלול עלילתי אחד מציג איך שנים אחרי מלחמת העולם השנייה אופנהיימר נמצא בשימוע מול ועדה שתקבע אם אפשר לחדש לו את הסיווג הבטחוני: מצד אחד, הוא העניק לאמריקה את הניצחון במלחמת העולם השנייה; מצד שני, בעבר הזדהה עם השמאל ועם רעיונות קומוניסטיים ואולי הוא הדליף לרוסים את תוכניות הפצצה. הימים ימי ציד המכשפות של מקארתי ואמריקה מפחדת מהקומוניזם יותר משהיא מפחדת מהאטום. לחלק הזה נולן קורא "ביקוע".
המסלול השני מספר את הסיפור מתחילתו: אופנהיימר מסתובב בעולם, לומד פיזיקה וחוזר לאמריקה כדי להמשיך את דרכם של איינשטיין ובור, אבל בדרכו: נהנתן, פלרטטן, איש פוליטי, ואדם עם לא מעט פגמים אנושיים, עם יצר הרס עצמי וכללי, ועם רצון בלתי מוסתר לזכות בכבוד ובמעמד. החלק הזה נקרא "התכה". בהמשך נלמד שאלה שני השלבים ביצירתה של פצצת אטום, שיש לה היכולת התיאורטית להתיך ולבקע את כל האטומים בעולם ובכך להביא להשמדתו.
אבל בסופו של הסרט נחזור לנקודת המוצא, של מאבק בין שני אנשים — אופנהיימר מול ראש הסוכנות האמריקאית לאנרגיה אטומית, האדמירל לואיס סטראוס (רוברט דאוני ג'וניור) — על מקומם בהיסטוריה ועל עלבון אישי. נקודת המוצא שגם הביאה את נולן מוורנר לאולפני יוניברסל, ואיתה ההבנה שעם כל הכבוד לפצצת האטום, החומר הכי הרסני בעולם הוא האגו האנושי.
17 ק"מ של פילם
בדומה לקוונטין טרנטינו המבוגר ממנו ולדני וילנב הצעיר ממנו, כריסטופר נולן הפך להיות מאחרוני שגרירי הפילם בהוליווד. הוא לא סתם ממשיך לצלם את סרטיו בפילם אלא מקפיד לצלם יותר ויותר מהם בפילם לפורמט מסך גדול: 65 מ"מ ואיימקס 70 מ"מ. עם אורך של שלוש שעות "אופנהיימר" הוא סרט האיימקס הארוך ביותר שנוצר אי פעם ונולן סיפר שאנשי המחלקה הטכנית אמרו לו שזה האורך המקסימלי האפשרי: הגלגלים שנושאים את הסרט לא יכולים פיזית להחזיק יותר מהמשקל הזה.
זו גם הפעם הראשונה שסרט מצולם באיימקס בשחור־לבן. התוצאה היא סרט עם פריים עצום, אלא שברוב העולם אי אפשר לראות את מה שנולן צילם, כפי שצילם אותו. אולמות איימקס 70 מ"מ הם נדירים. אם אתם מטיילים בחו"ל הקיץ, רשמו לפניכם שיש שני אולמות בניו יורק ושניים בלונדון ועוד אחד בפראג (באתר של איימקס ושל הסרט תמצאו את רשימת האולמות המלאה).
על פי אנשי איימקס, צילום במצלמות פילם של איימקס והקרנתו באולם איימקס ייעודי, הפריים הוא ברזולציה של 18k. הקולנוע הדיגיטלי עוד לא מתקרב לשם. פריים האיימקס כל כך גדול שזה הופך את הסרט כולו לחתיכת משא: גלגלי הפילם של "אופנהיימר" ב־70 מ"מ שוקלים 262 ק"ג, ואורכם 17 ק"מ, שזה בדיוק המרחק שבו עמדו מדעני ניסוי טריניטי (פיצוץ הפצצה האטומית הראשונה) מזירת הפיצוץ. 17 ק"מ של פילם שכמעט אין איפה לצפות בהם, מלבד תחושת ההחמצה והגעגוע שיש עדיין מקומות — רחוקים ונדירים — שבהם הקולנוע הוא עדיין גדול מהחיים.
