יצירות נייר שלא הוצגו מעולם נחשפות בארכיון דיגיטלי חדש
יצירות נייר שלא הוצגו מעולם נחשפות בארכיון דיגיטלי חדש
הגלריסט המיתולוגי שמואל גבעון אסף במשך עשרות שנים יצירות ישראליות ייחודיות על נייר, של אמנים קאנוניים כגון רפי לביא, משה גרשוני, מיכה אולמן ולאה ניקל. אבל רבות מהן שכבו במחסני הגלריה ולא הוצגו מעולם. כעת האוסף הנדיר עולה לארכיון דיגיטלי מושקע, ששואף "להשלים את החורים בזיכרון האמנות הקולקטיבי" ויאפשר גם לרכוש את היצירות
"יש בארץ בעיה בזיכרון הקולקטיבי של האמנות", אומרת נעמי גבעון, המנהלת האמנותית והאוצרת הראשית של גלריה גבעון בתל אביב ומהגלריסטיות המשפיעות בארץ. "יש בישראל חוסרים עצומים בידע, גם במוזיאונים וגם בגלריות, וזו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן החלטנו ליצור את האתר 'גבעון על נייר'. כדי לסייע בהשלמת הזיכרון הקולקטיבי הזה".
האתר החדש "גבעון על נייר" כולל מאות יצירות אמנות ישראליות, בעיקר מהאוסף שהקים אביה, האספן והגלריסט המיתולוגי שמואל גבעון. נעמי הצטרפה לגלריה שלו עם פתיחתה ב־1975, ולאחר פטירתו בשנת 2000 נוספה אליה כשותפה אחותה נורית וולף, עורכת דין במקצועה, שאחראית על פעילות הגלריה והאוסף יחד עמה.
"האתר הוא ארכיון דיגיטלי שרובו ממפה ומקטלג את אוסף שמואל ותמרה גבעון", מוסיף האמן והאוצר אסף הינדן, היזם שמאחורי האתר החדש והמושקע. "אחת המטרות העיקריות שלו היא להחזיר לתודעה גופי עבודות ויצירות ישראליות שלא הוצגו במשך עשרות שנים, ולחשוף יצירות שטרם הוצגו בפומבי.
"האתר צמח כשיתוף פעולה ביני ובין אוסף גבעון לפני כשנתיים. עוד קודם לכן, בשנת 2021, לאחר שסיימתי תואר שני באמנות בבלגיה, חזרתי לארץ ועבדתי כאסיסטנט של נעמי. נחשפתי אז לאוצרות האוסף הללו במחסן הגלריה והרגשתי שמדובר בהחמצה — אף שיש כאן עבודות חשובות והיסטוריות, הן לא מוצגות באופן פומבי, חלק מהן לא ראו אור שנים רבות, וחלק לא הוצגו מעולם. חשבתי שזה משונה שרק אספנים ותיקים, מהסוג שכבר מתמצאים בחומר, יזכו לגישה אליהן במחסן הגלריה. המוטיבציה שלי היתה לאפשר מגוון גדול יותר לא רק של עבודות אמנות, אלא גם של מחירים, שמתאימים גם לאספנים מתחילים".
"אנחנו לא פתחנו חנות", מטעימה גבעון. ואכן, "גבעון על נייר" הוא מהאתרים המושקעים הקיימים כעת לאמנות ישראלית, ודאי המקיף ביותר בתחומו לעבודות על נייר — האוסף המקורי משתרע על פני כמעט שבעה עשורים (העבודה המוקדמת ביותר באתר היא של האמן היהודי־אמריקאי המודרניסט אברהם וולקוביץ, מ־1905).
בסבלנות אינסופית הינדן תיעד, קיטלג, כתב, מדד וצילם בעצמו את מאות העבודות. הוא ערך אותן במעין מרכז מידע, שנע פני ציר הזמן של האמנות הישראלית לפי עשורים, החל משנות החמישים ועד לתקופה הנוכחית. בנוסף, הוא התעקש גם על צילום העבודות מצידן האחורי כדי לתעד אם נמצאים שם מידע נוסף, חתימות וחומריות מיוחדת של הנייר, וכן יצר לכל עבודה דו"ח קצר המתאר את מצבה הפיזי — פיצ'רים שבדרך כלל קיימים רק בבתי מכירות יוקרתיים בחו"ל ואינם שכיחים בבתי המכירות הישראליים.
כרגע מוצעות למכירה באתר כ־200 עבודות אמנות, מאת כ־40 אמנים ישראלים מרכזיים בעבר ובהווה, מרביתם קאנוניים, כגון לאה ניקל, רפי לביא, משה קופפרמן ואהרון כהנא. לצידן נכללות באתר גם עבודות העירום הפיגורטיביות הנדירות של משה גרשוני, שכמעט ולא הוצגו ונחשבות ליוצאות דופן במכלול יצירתו.
בנוסף ליצירות מהאוסף המקורי, הוסיף הינדן לאתר גם עבודות נייר של אמנים עכשוויים ישראלים שיש להם זיקה לאיכויות ה"גבעוניות", ובהם סיגלית לנדאו ודניאל צאל, או של אמנים המזוהים מאוד עם גלריה גבעון, כגון נורית דוד, אבנר בן־גל, גבריאל קלזמר ופנחס כהן גן.
העבודות והתכנים באתר כתובים באנגלית בלבד במתכוון, מתוך כוונה לחשוף ולקדם את האמנות הישראלית בחו"ל, אבל את המחירים שבו ניתן לראות בשקלים, דולרים, יורו וליש"ט. טווח המחירים של עבודות המקור רחב למדי, ונע מ־1,200 שקל לרישום דיו של אהרון אבני משנות השלושים, דרך כמה אלפי שקלים בודדים בממוצע ליצירות של סיגלית לנדאו, רפי לביא או דרורה דומיני, ועד 32 אלף שקל עבור היצירה היקרה באתר — "ימית" הנדירה של מיכה אולמן. נוסף על כך, מוצעים למכירה ב״גבעון על נייר״ גם קטלוגים וספרים על אמני הגלריה ואמנות ישראלית.
"היו שנים רבות שאבי האמין ברישום יותר מאשר בכל תחום יצירה אחר, ולכן כאספן וכגלריסט הוא קנה הרבה מאוד עבודות על נייר, עד שהצטברו לנו המון מאלה", מסבירה גבעון. "הוא טען שעבודות על נייר מייצגות את האמן ללא כחל וסרק, שזה הייצוג האמיתי של השפה שלו, כי בניגוד לעבודות על בד על נייר האמן לא יכול לרמות — כל קו וכתם ניכרים, ואפשר לראות אחורה את שכבות העבודה.
"עבודות נייר הן ראשית השפה של האמן, הן הבסיס שלו, ולכן אני מאוד נגד המנהג שהשתרש כאן בתחום המסחר של הדבקת עבודות נייר לבדים (כדי להעלות את ערכן — י"ש). זה הרי משטיח את העבודה ומוציא ממנה את כל המהות. אצל משה גרשוני, למשל, המדיום העיקרי הוא נייר, ורק בתחילת שנות התשעים הוא התחיל לעבוד על בד. בעבודות על נייר אין פחיתות כבוד, גם לא מבחינה מסחרית, אף שהרוכשים תמיד מחשיבים 'שמן על בד'. אני מקווה שהאתר יעורר עניין בעבודות הנייר מפני שיש כאן ממש תגלית — לגלות מהיכן נבעה השפה של האמנים".
"כאמן יש לי חולשה לארכיונים, לנייר ולחומריות שלו", מוסיף הינדן. "בעבודות על נייר ישנה כנות אחרת. הן התחלה, מחשבה, רעיון, משהו אינטימי ופואטי, כמו מכתב שממוען למישהו או למישהי. והן לא מקבלות את הבמה שמגיעה להן. לכן נמשיך להוסיף לארכיון עוד ועוד יצירות היסטוריות, אבל בדומה לגלריה פיזית, חלק מן היצירות יוצע לזמן מסוים ולאחר מכן יתחלף, וגם האמנות שבאתר תשתנה עם הזמן".
