אסי והסגנונות: מופע מחווה לגיבורי שנות ה-70
אסי והסגנונות: מופע מחווה לגיבורי שנות ה-70
במשך כל הילדות שמע השחקן אסי ישראלוף סיפורים על להקות הקצב שהופיעו ברמלה ממשפחתו שהיתה בעלת מועדון "הכריש" בעיר. השבוע יעלה במופע מחווה לסצנה ולשיריה ביחד עם יעל פוליאקוב, אורן ברזילי וגיבורי התקופה במסגרת פסטיבל הפסנתר. "פיספסתי את תקופת הדיסקוטקים, עכשיו אני מתכוון להחיות אותה"
במשך כמה שנים ניצבה העיר רמלה במרכז סצנת המוזיקה הישראלית. המועדונים שפרחו שם בשנות ה־70 כמו "קליפסו" ו"הכריש" גידלו אמנים רבים, בהם נסים סרוסי, מרגלית צנעני, "עוזי והסגנונות" ו"הצ'רצ'ילים", ואנשים נהרו לשם מכל הארץ. אז נולדו להקות מיתולוגיות כמו "הנשמות הטהורות", "אחרית הימים" וכמובן אריק איינשטיין וחבורתו.
תקופת הזוהר של הרוקנרול הישראלי של שנות ה־70 תונצח ביום רביעי השבוע בפסטיבל הפסנתר של תל אביב במופע "הנשמות פינת רמלה" שבו יארחו יעל פוליאקוב, אסי ישראלוף ואורן ברזילי ("מופע הארנבות של ד"ר קספר") את כוכבי התקופה אבנר גדסי וחיים רומנו וישירו את מיטב הקלאסיקות שכיכבו אז, בהן "קפה אצל ברטה", "כשאת בוכה את לא יפה" ו"16 מלאו לנער", בעיבודים חדשים ורעננים.
"לצערי נולדתי ב־1980 אז פספסתי את התקופה המופלאה של הדיסקוטקים ברמלה", מספר אסי ישראלוף שגדל בעיר. "אבל למשפחה שלי היה את מועדון 'הכריש' ושמעתי במשך השנים סיפורים על המקום והתקופה, גם מההורים שלי וגם ממוני מושונוב הרמלאי. ההורים שלי סיפרו שאז היו יוצאים לדיסקוטקים של רמלה ממש כמו שהיום יוצאים לברים בתל אביב. שימי תבורי שהופיע שם כבר היה כוכב, אבל הרוב היו בתחילת דרכם ומי שהגיע לרמלה היה נחשב. רמלה היתה סוג של מטרופולין אז, לא היה כביש 1 וכולם היו עוברים דרכה".
את הרעיון למופע ולהרכב הגה ברזילי לפני שנה וחצי. הם הספיקו אפילו לעשות כמה מופעי הרצה אבל אז הגיעה הקורונה. בפסטיבל הפסנתר הם למעשה משיקים חגיגית את המופע. "כשאורן אמר שהוא ויעל רוצים שאצטרף אליהם, אמרתי שאם יעל בפנים אני בפנים - כי אם היא שם הפרויקט כנראה לעולם לא יקרה", הוא צוחק. "אחרי שלושה חודשים מצאתי את עצמי שר על הבמה. מה שמיוחד במופע זה האנרגיה בינינו. הפכנו לחבורה כיפית שעושה מופע נוסטלגי בסאונד ובשירים, אבל גם מביאה משהו עכשווי".
המופע מתחיל בשירי "הנשמות הטהורות", הלהקה של נתן כהן, יורם ירוחמי ונאוה ברוכין (ומאוחר יותר עירית בולקא), שהוציאו שירים נפלאים, אך אז פרצה מלחמת יום הכיפורים והם לא הופיעו איתם. "נחיה אותם על הבמה", אומר ישראלוף.
ישראלוף. "כשאורן והנגנים החזירו את הצבע של פעם למוזיקה זה נשמע כל כך טוב, ואז התחלנו לחקור מה עוד בא לנו לשיר, וכך הגענו גם ל'אשליות', 'הרקדן האוטומטי' ואחרים".
אסי ישראלוף, שחקן, מנחה וחבר בשלישיית "מה קשור", עלה בפעם הראשונה על הבמה בגיל 5 במועדון למעוטי יכולת שניהל דוד שלו. "הייתי עושה בבית חיקויים של זאב רווח ויוסף שילוח אז הוא לקח אותי ואת עמוס תמם, שהיה בן 8, לעשות מערכונים לילדים במועדון וכל ההורים הגיעו לראות". הוא זוכר בית מוזיקלי רב־ניגודים. "גדלתי בבית פרסי־עיראקי עם סבא שכתב שירים עם סבא של דודו טסה בעיראק, אבל לצערי הוא לא הוציא אלבום (ולצערי אני לא דודו טסה); אמא שלי שמעה אום כולתום בסתר ואת מצעד הפזמונים הישראלי, ודרכה הכרתי את אריק איינשטיין ושלום חנוך; ואבא שלי שמע זוהר ארגוב ועופר לוי ואיכשהו הגיע לפוליקר ושלמה ארצי. כשגיליתי את האלבום 'חום יולי אוגוסט' חיי השתנו, שלמה זה פסקול חיי. כל יום שישי היינו יורדים לשטוף את האוטו וסביבנו שכן אחד שומע תימנית, השני רוק והשלישי ישראלי. רמלה היתה קיבוץ גלויות, ולכן הפכתי להיות אדם שיכול לקום יום אחד עם בטהובן ויום אחד עם עבד אל וואהב". זו הפעם השלישית שלו בפסטיבל הפסנתר. הראשונה היתה לפני 15 שנה עם חבריו ל"מה קשור" (שלום מיכאלשווילי וציון ברוך) ושלמה גרוניך בערב שירי "זהו זה", ולפני שנתיים העלה את מופע הילדים "פסנתר הזמן" עם אבי גרייניק. ולפני עשר שנים יצא אלבומו "מסע עם פסנתר".
"יש לי חיבור רגשי עמוק לפסנתר. לימדתי את עצמי גיטרה בגיל 16 ובכל פעם שהייתי עובר ליד פסנתר היה קורה לי משהו בגוף. חלמתי על פסנתרים וקניתי אחד שחלמתי עליו. כששמתי עליו אצבעות, הבנתי איך אני יכול לייצר אקורד. השיר הראשון שניגנתי היה 'אולי הפעם' של עמיר בניון. התקשרתי להשמיע לו והוא שאל מי מלווה אותי בקלידים, כשאמרתי שאני - הוא אמר שאני משוגע. הייתי מגיע שעה וחצי לפני כולם להופעות של 'מה קשור' כי בהיכלי התרבות הגדולים יש פסנתר כנף, ורציתי לנגן. הייתי חוזר בארבע בבוקר אחרי הופעה ומנגן. פיתחתי מיומנות. אני לא יודע אקורדים ותווים אבל מצליח לתקשר עם הכלי הזה בדרכי".
אתה ופוליאקוב, שני קומיקאים ביחד על הבמה, זה מחייב קטעי קישור, לא?
"אנחנו משתדלים להתאפק כי יחד אנחנו אסון, ומזל שאורן שם כדי לאזן אותנו - אחרת זה היה נגמר רע ולא היינו מגיעים לשירים. יש באמת אהבה גדולה בין שלושתנו ויעל היא התגלית של המופע כי היא שרה כל כך יפה ואחיה, אריאל, שמופיע איתנו הוא נגן ומוזיקאי נפלא. אבל יש קטעי קישור כי זה בלתי נשלט. לאורן מאוד חשוב שהקהל יבין למה הוא בא ושיבין את ההיסטוריה של המוזיקה והוא מדבר יפה על הסאונד הישראלי שנוצר דרך קיבוץ הגלויות ברמלה. הוא מספר שהחיבור של הסאונד של המזרח והמערב הוא סוג השקשוקה של המוזיקה הישראלית, בשנים האלה נוצר הצבע הישראלי".
במקביל לפסטיבל הפסנתר עלה עכשיו הסרט של מה קשור "לשחרר את שולי" ששובר שיאי צפייה.
"זה טירוף לא נורמלי. זו הפתעה מוחלטת ונעימה ואנחנו מתרגשים ממנה מאוד ומהחיבוק שמקבלים מהקהל. אנחנו מחובקים לא מעט שנים ומשהו בסרט ובטיימינג של אחרי הקורונה מדהים, הגעגוע לקולנוע ולחו"ל עבד לטובתנו. הכי ריגש אותנו זה כשהגענו להקרנה מיוחדת עם המפיק משה אדרי ביום חג הקולנוע בבאר שבע. ניגש אלינו מוכר בגדים שבא להגיד תודה שהצלחנו לייצר טראפיק בעיר וההכנסות שלו בחודש היו יותר ממה שעשה בשנה וחצי. זכינו".
* * *
המועדונים ברמלה סיפקו אלטרנטיבה נהנתנית למי שמאסו בלהקות הצבאיות
איך נולדה סצנת המועדונים של רמלה? פרופ' מוטי רגב, חוקר מוזיקה פופולרית וסוציולוג מהאוניברסיטה הפתוחה, מספר ש"כל העולם פגש את הרוקנרול באמצע שנות ה־60, וצעירים רצו לשמוע ולנגן מוזיקה דומה ולהופיע איתה ולחוות אותה. אז צצו בערי הפרבר, בעיקר בת ים ורמלה, מועדונים שבהם קמו להקות קצב שביצעו קאברים. זו היתה תרבות בילוי אלטרנטיבית למיינסטרים שהיה אז הלהקות הצבאיות ופסטיבל הזמר. אלטרנטיבה בועטת שמה שהניע אותה היא לא חתרנות פוליטית אלא נהנתנות ורצון להיות חלק ממה שקורה בעולם.
"בהמשך חלק מהלהקות הבשילו לכדי הקלטות וכתיבת חומר מקורי, בעיקר הצ'רצ'ילים, האריות ועוזי והסגנונות, ובשנות ה־70 בלטו זמרים שערבבו ברפרטואר גם חומר מקורי שלהם כמו שימי תבורי ונסים סרוסי. בזמן אמת מי שנחשבו למייסדי הרוק הישראלי היו אריק איינשטיין, שלום חנוך וכוורת שבאו מלהקות צבאיות. רק אחר כך אמרו שלפניהם היו להקות הקצב מרמלה - שגם עשו רוק".
