שואה בהפתעה: "נכפה עלינו להיות דור שלישי"
שואה בהפתעה: "נכפה עלינו להיות דור שלישי"
מה היית עושה לו גילית שחברת הנפש שלך היא נכדה למפקד נאצי רצחני? סרט האנימציה עטור הפרסים "הולי הולוקוסט" מגולל את הסיפור הלא ייאמן. "נכפה עלינו להיות דור שלישי", אומרות היוצרות
נועה וג'ני הכירו בשיעור ציור בפריז לפני 22 שנים: אחת ישראלית לבנה עם שיער בהיר ומשתפל, השנייה גרמנייה שחורה וגבוהה מאוד. מיד נוצרה בין השתיים, לכאורה שונות בכל, חברות אמת. זמן קצר אחרי המפגש בצרפת, ג'ני נסעה לבקר את נועה בתל אביב והשתקעה פה לזמן מה. החברוּת הזאת שדילגה בין ארצות ואירועים, קיבלה תפנית כאשר גילוי נורא טרף את הקלפים.
בסרט האנימציה היפהפה "הולי הולוקוסט", שזכה כבר בפרס סרט האנימציה בפסטיבל הסרטים של ירושלים השנה, ובפרס הסרט הקצר בפסטיבל היהודי החודש, מספרות היוצרות אוסי ולד ונועה ברמן הרצברג, שתי חברות יוצרות, את סיפורה של אותה נועה, מי שהדמות המצוירת מבוססת על דמותה, והיא גם מדבבת אותה, וחברתה ג'ני.
בכיתת אמן שתתקיים ביום חמישי הקרוב במוזיאון תל אביב, לאחר הקרנת הסרט בן ה־20 דקות לערך (הוא יוקרן במשך כשבועיים במוזיאון במסגרת תערוכת האנימציה "24 תמונות בשנייה"), ידברו השתיים על הגילוי המטלטל באמצע החיים.
מה "שהופך את הגיבורות בעל כורחן וכופה עליהן בסתירה מוחלטת לכל מה שצקצקו עליו לאורך השנים לדור שלישי לשואה: האחת מגלה שהיא נכדתו של אחד המפקדים הנאצים הסדיסטיים ביותר, אמון גת, מפקד גטו קרקוב שנודע לשמצה במיוחד לאחר הסצינה שתוארה בסרט 'רשימת שינדלר', שבה הוא מתעורר בבוקר ויורה אל תוך הציבור להנאתו; השנייה מגלה שסבתה היא ניצולה יחידה מטבח המוני שביצעו הנאצים. אלה סודות מזעזעים שבצירוף מקרים מוזר הוסתרו מהן שנים", הן מסכמות.
"דוקו־אנימציה מאפשר ליצור תסריט שהוא סוג של דוקומנטרי של דברים שקרו ולא צולמו, דוקו בדיעבד", אומרת הרצברג, תסריטאית ומורה לתסריט.
על ההיכרות ביניהן היא מספרת: "פגשתי את ג׳ני טגה בפריז כשהיינו בנות 20 בערך. די מהר היא סיפרה לי שהיא מאומצת, שהמשפחה המאמצת שלה לבנה ושהיא פגשה את אמה הביולוגית, גם היא לבנה, אבל שהמפגש היה טראומטי. במשך השנים פגשתי את המשפחה שלה כמה פעמים, וגם אירחתי את האחים שלה בתל אביב.
הגילוי של ג׳ני התרחש בעקבות אותו מפגש עם אמה הביולוגית — מה שערער אותה לחלוטין. בהמשך כתבה ספר ביוגרפי: ״אמון גת: סבא שלי היה יורה בי״. הרצברג מספרת שבספר הזה היא מוזכרת, אבל "בתפקיד שלא בחרתי: כמי שחיברה את ג׳ני לישראל ולהיסטוריה, במקום נועה הישראלית שנהייתה חברה בלב ובנפש של ג'ני".
את הסיפור המדהים הזה, ואת הנרטיב שלו — שעל פיו "יש לנו זכות לבחור עד כמה ההיסטוריה תשפיע על ההווה והעתיד שלנו" — העבירה הרצברג בסרט אנימציה, שאותו ביימה יחד עם ולד שהעניקה לו את השפה הוויזואלית בעזרת האנימטורים אלה בן יעקב, יאיר הראל ולירון נרונסקי.
"כשהתחלנו לעבוד על הסרט נועה מאוד רצתה שהדמויות יהיו ריאליסטיות", מספרת ולד. " אבל בהמשך עברנו לדמויות לא ריאליסטיות. לדעתנו זה יותר אפקטיבי. השפה הזאת מאפשרת יותר חופש".
"עברנו תהליך שונה", מספרת הרצברג. "אוסי רגילה לברוא עולם מאפס, ואני באה מעולם של קולנוע המציית לחוקים של מציאות, במיוחד שמדובר בדוקו. היינו צריכות לפצח עד כמה נהיה מחויבות למציאות, וכמה אני אהיה מחויבת לדמות שלי עצמי".
באנימציה הצבעונית, העליזה, המנוגדת כמעט לתגליות המתוארות בה, יש גם מרכיב קומי וגם בשם "הולי הולוקוסט" יש נימה מבודחת.
"רצינו מראש לבטל את עניין הקדושה", אומרת ולד. "כי כשזה 'הולי', מקודש, אי אפשר לעשות מזה אמנות", מוסיפה הרצברג. "אנחנו מצהירות כבר בכותרת שאנחנו לא הולכות לעשות סרט מאוד מכובד על נושא השואה. זה גם לא הנושא שלנו. הנושא הוא חברות".
ג'ני טגה ראתה את הסרט?
"כן, אבל היא לא מתייחסת אליו כאל יצירת אמנות", אומרת הרצברג. "למרות כל השיחות שהיו לנו רק אחרי שראתה את הסרט היא הבינה ממש עד כמה אנחנו מסתכלות על האירוע הזה בצורה שונה. מה שהניע את הסרט היה הרגע הזה שפתאום מצאתי את עצמי כטריגר בסיפור של מישהו אחר: נהפכתי ליד הגורל, לנקודה יהודית. עד אז החברות שלי ושל ג'ני היתה חילונית, היא לא היתה מחוברת להיסטוריה ולדת, לא סחבנו שקים כבדים מהעבר. וכשהרגע הזה נחת, פתאום הייתי בעמדה שאני נלחמת לא להיות בה מאז שאני מכירה את עצמי. בדיעבד נהייתי דור שלישי, נציגה של משהו גדול יותר, של היסטוריה ידועה שאני מעדיפה לא להיות מתויגת בה. רציתי שגם ג'ני תרגיש כך. אבל הבנתי שזאת הפריווילגיה שלי לא להפוך את זה לחיים שלי".