נעם פרתום: "ישראל היא ביתי אבל אני פוחדת להיתקע פה בדיקטטורה"
נעם פרתום: "ישראל היא ביתי אבל אני פוחדת להיתקע פה בדיקטטורה"
המשוררת נעם פרתום מוציאה את ספרה השלישי "לצאת מהגוף". היא היתה יושבת לדרינק עם סילביה פלאת, אוהבת לכתוב בבתי קולנוע, מתגעגעת לתמימות שנות ה־90, שומרת על הומור בזוגיות, גילתה שהיא אמא ג'דה, מפחדת להתעוור, מתרגזת מהחטוטרת שנקראת מינוס בבנק אבל אוהבת לשרוף כסף על בגדים יפים
נעם פרתום
• גיל: 38
• מקום מגורים: יד אליהו, תל אביב
• מצב משפחתי: אמא של ים התינוק והאשה של אלעד
• משוררת, פרפורמרית ואשת ספרות. ספרה "לצאת מהגוף" בהוצאת חרגול ראה אור בימים אלה
איפה אנחנו תופסים אותך?
"רובצת על הספה בערב שישי. מנוחה טהורה וסתמית זו פריבילגיה שהצטמצמה דרמטית בחיי מאז שיש לי תינוק, ככה שבימינו זה זמן האיכות האולטימטיבי מבחינתי".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"כרגע אני שותה בעיקר אמריקנו קר על שיבולת שועל ורצוי בקפה 'אמירה' — חדר האוכל של הקיבוץ הירוק והמתוק שהוא שכונת יד אליהו".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"הייתי שותה יין לבן צונן או ג'ין אנד טוניק עם סילביה פלאת. אני מרגישה שהשאלות הפוליטיות והפסיכולוגיות שעולות מכתיבתה ומחייה הן כאלה שגם אני כמשוררת המאה ה־21 עדיין נדרשת אליהן".
על מה את עובדת עכשיו?
"סיימתי לא מזמן את העבודה על ספר שירי השלישי 'לצאת מהגוף' שיצא כעת לחנויות. עכשיו אני רוצה להפוך לפחות שניים משירי הספר הזה לסינגלים שלי כמוזיקאית, ובינתיים אני כבר רוקחת ספר עתידי שיהיה בכלל של סיפורים קצרים".
מה השריטה שלך?
"אחת לאיזה זמן אני עורכת לעצמי סשן כתיבה אינטנסיבי תוך צפייה בסרט בבית קולנוע. משהו בחושך ובגירוי המתמיד של דימויים זזים וקולות — ישר מכניס אותי לטראנס יצירתי".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אלעד ואני התחתנו באולם היסטורי בפראג ושם, כחלק מטקס החתונה, המתרגמת הצ'כית לעברית אמרה לנו "תכבדו אחד את השני ואם המצב יאפשר זאת תחיו בקלילות ועם חוש הומור'. בהתחלה חזרנו על זה כדאחקה, אבל בדיעבד כבוד, קלילות וחוש הומור אלה דגשים מצוינים".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"על הדשא בשדרות ההשכלה עם בני ים ואלעד".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"להצליח לא לקרוא טוקבקים לעולם, ולא לקחת ללב כל שטות רעילה שאומרים עליי".
למה ולמי את מתגעגעת?
"לתמימות שנות ה־90 שבהן באמת האמנו שהשלום מעבר לפינה. באותה נשימה אני הכי מתגעגעת לסבתא לילי שלי, שמצד אחד אני שמחה שהיא לא פה מתייסרת מכל החטופים שעדיין מופקרים בעזה, ומצד שני נדמה לי שאולי היתה מצליחה בשני משפטים לתת לי קצת פרופורציות להיאחז בהן”. בספר החדש יש שיר קטן על פער הדורות שמוקדש לה: "...הִיא אָמְרָה:/ יַלְדָּה צְעִירָה כָּמוֹךְ, אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת/ כָּלכָּךְ הַרְבֵּה, הָא?/ תַּגִּידִי. רָצִיתִי לוֹמַר:/ אֲנִי הַבַּת הָרוֹאָה שֶׁל אִמָּא/ וּבִמְקוֹם עָנִיתִי: יֵשׁ/ אִינְטֶרְנֶט".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"חשבנו על ברלין הרב־תרבותית שיש לנו שלל חברים בה. אבל האמת שעכשיו עם המלחמה וכשיש לי ילד זה השתנה. אף אחד לא באמת רוצה להיות פליט, זה חרא. וישראל היא־היא הבית שלי, ועברית היא לא רק המקצוע שלי. אני מרגישה כרגע במלכוד עמוק. מצד אחד, תחושת הכרח להיאבק על המקום הזה. מצד שני, קיימת החרדה ההשוואתית שירשנו מאמותינו שלפיה צריך לברוח רגע לפני שייעשה פה רע מרע וכבר ניתקע כאן באיזו דיקטטורת אימים משיחית ולא נוכל לברוח".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על קפה, פילאטיס ובגדים יפים, עדיף יד שנייה כי זה יותר אקולוגי, אבל מודה בהכנעה שאני גם קורבן של פאסט פאשן".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי רוצה להצליח להוריד שוב את ה־7 ק”ג שעליתי בהיריון אבל בינתיים הם פה להישאר ואני בשלום איתם".
על מה יש לך רגשות אשם?
"מאוד כואב לי שכשהייתי בת 15 ואבא שלי גסס לא התעקשתי יותר להיות מעורבת, לדאוג לו, לשים לו מטלית לחה על המצח, להכין לו תה, לעזור לו לקום. דברים קטנים. ההורים שלי רצו לשמור עליי והרחיקו אותי מהסיטואציה ולא ידעתי איך לבקש את זה אז ואיך לנכוח יותר. חבל לי על זה נורא כי ככה לא זכיתי ממש להיפרד מאבא שלי".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"כרגע אני חושבת שספרי החדש 'לצאת מהגוף'. לצד זה, פתאום נהייתי אמא וזה הדבר הכי מופלא שקרה לי. לא ידעתי איזו אמא אהיה וגיליתי שאני אמא טוטאלית, ג'דה, מתמסרת ומלאת חדווה".
מה מפחיד אותך, והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"הטרשת הנפוצה שיש לי גרמה לי, בין היתר, להתעוור בעין שמאל. כחודש לא ראיתי כלום בעין הזאת. קיבלתי המון סטרואידים שדפקו אותי אבל למזלי הם גם עזרו וכעת אני שוב רואה אחלה. אם יש משהו שמפחיד אותי זה שאתעוור שוב, והפעם באופן חסר תקנה ולא אזכה לראות את הקטן שלי גדל ומתבגר. לגבי 7 באוקטובר, מפחיד אותי שהמדינה תהפוך לתיאוקרטיה משיחית ושהכיבוש ונקמת הדם לא ייגמרו לעולם. צאו ל-הפ-גין!".
מתי היית הכי מאושרת?
"בקיץ 2022, רגע לפני שיכולתי להיכנס להיריון מבחינת התרופה הביולוגית לטרשת נפוצה שנטלתי, היינו בברלין. חזרנו ב־1 בנובמבר כדי להצביע וכמו שכולנו יודעים, הבחירות האלו התגלו כקטסטרופה וזה שחזרנו בשבילן לא עזר לאיש. אבל החופשה לפני כן, שגם כללה ביקור בפלרמו, היתה עונג ואושר צרופים. הרגשתי חופשייה ושמחה מתמיד וידעתי שההיריון שכה חיכיתי לו בפתח, ואיתו אופק לחיים חדשים".
מה הכי חסר לך בחיים?
"כרגע אני מסתובבת עם חטוטרת קטנה של מינוס בבנק שממש מעצבנת אותי. אני לא צריכה עושר מופלג או משהו כזה – הכל טוב כמו שהוא. פשוט טיפה יותר רווחה ושלווה גם ברמה הכלכלית יסגרו לי את הפינה".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"שאני מצליחה לשמור על שערי הלב פתוחים חרף כל מהלומות החיים. אני עובדת על זה בכוונה ובמודעות מלאה".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"רבים השפיעו על יצירתי. מחזי לסקלי ועד לורן היל ומדליה רביקוביץ’ דרך אלאניס מוריסט ועד בורחס. זה משחק אינסופי".
אם לא היית אשת ספרות, מה היית עושה?
"בסיום כיתה ו' היינו צריכים לכתוב צמד משפטים על מה נרצה לעשות כשנגדל ואני כתבתי (והמורה נתנה את זה כדוגמת כתיבה לשאר התלמידים): ‘כשאהיה גדולה אהיה שחקנית או זמרת / ואם הייתי יכולה לשלב בין השניים הייתי ממש מאושרת’. אני מרגישה שזו תשובה הולמת לסיום השאלון, אם כי הלכה למעשה אני מאמינה שכנראה הייתי אשת טיפול על קוטב הפסיכולוגית/ ביבליותרפיסטית פינת העובדת סוציאלית".
