"הרבה ילדים נכנסים היום לריק שבו גדלתי"
"הרבה ילדים נכנסים היום לריק שבו גדלתי"
המוזיקאי אריק לבנת נולד חודש לאחר שאביו הטייס נפל במלחמת ששת הימים. בשיר ראשון מתוך אלבומו החדש הוא מתמודד עם תחושת האובדן הפרטית והקולקטיבית
לפני יותר מ־20 שנה קרא המוזיקאי והשחקן אריק לבנת בספר השירים של העיתונאית והעורכת מרב יודילוביץ' "צומת אתמול מחר" את השיר "היית ואינך" ומאוד התחבר למילים. הוא עשה כמה סקיצות מוזיקליות אבל השיר לא ראה אור. חודשיים לפני 7 באוקטובר הוא נתקל בו שוב במקרה. "השיר הכה בי ולא הבנתי איך זה לא התקדם בזמנו", מספר לבנת. "סיפרתי למרב שהופתעה והתרגשה, והחלטתי לשנות את העיבוד ולהוציא אותו".
השיר הוא סנונית ראשונה מתוך אלבום סולו שלישי שבדרך המבוסס על שירים מהספר. הוא עוסק באובדן של אדם קרוב ובשאלות מה הוא ישאיר אחריו ומה ישכיח הזמן. הוא נפתח במילים "הָיִיתָ וְאֵינְךָ/ וְרַק לִפְנֵי מְעַט מַמָּשׁ/ הָיִיתָ/ וְאֵינְךָ יוֹתֵר/ וְלֹא תָּשׁוּב לִהְיוֹת". לבנת שר וצלילי הסקסופון שלו מלווים אותו ומעניקים למילים עומק ורגש. "השיר נוגע בנוכחות נפקדת, באובדן ובתחושת יתמות פרטית אבל גם קולקטיבית".
לבנת נולד לפני 56 שנה, חודש בדיוק אחרי שאביו טייס הקרב רס"ן ארנון לבנת נפל עם מטוסו באל־עריש, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, בעת שפיקד על טייסת הפוגות (147). "לא פגשתי את אבא שלי אף פעם ואני מתחבר לזה מהמקום של מישהו שלא הכרתי ולעולם לא אכיר. היום אני רואה כל כך הרבה כאב וצער וילדים שנכנסים לבועה שאני נכנסתי אליה, שלא מכירים את אבא או האדם הקרוב להם. זה ריק מאוד גדול שצריך למלא. אני רואה בשיר את הכוח להמשיך. אני מצאתי באמנות ובמוזיקה את הכוח הזה והן אלה שמילאו את הריק. הסקסופון עשוי מאותם חומרים של כלי נשק, מתכת מאוד נוקשה, אבל היא מוציאה דברים אחרים לגמרי, ואם העולם היה מחובר לזה היו פחות מלחמות".
הוא גדל בבית חדור אווירת אמנות ויצירה. אמו היא הציירת חוה לבנת מרזר וסבו היה אמן ריקועי הנחושת אריה מרזר. הוא שיחק בתיאטרון, הנחה בחינוכית ומופיע בארץ ובעולם עם אחיו הגיטריסט אביב בהרכב "האחים לבנת" שהוציא שבעה אלבומים. בנוסף שיתף פעולה עם אמנים ויוצרים רבים, בהם סטיבי וונדר, עפרה חזה, צביקה פיק, ריקי גל, מאיר אריאל, מרגלית צנעני, הגבעטרון ויהורם גאון. הוא עוסק בחינוך למוזיקה, כותב ומפיק מופעים לילדים ונוער, והקים עם אחיו את קרן "רז־רם" שפועלת למען ילדים יתומים ונזקקים באמצעות אמנויות.
"כשפרצה המלחמה הייתי כמו כולנו בשוק טוטאלי ולא יכולתי להתעסק עם יצירה. יצאנו עם במה ניידת על משאית (jazzlan) שהקים המתופף אלון גץ, ועם הפסנתרן ארנון פרידמן והופענו לחיילים במוצבים. זו היתה חוויה חזקה, מטורפת ומעצימה, קצת כמו במלחמת יום כיפור".
כמה עסקת בשכול ביצירה שלך לאורך השנים?
"את אלבום הראשון של האחים לבנת 'זה שאינך רואה' הקדשנו לאבא שלנו, והוא כולל את 'חושך יקר' שכתב לנו אהוד מנור. המוזיקה היא כלי תרפויטי וככל שנגענו בשכול, זה עזר גם ליצור וגם להתמודד. במסגרת העמותה עשינו חונכויות אישיות לילדים מכל המגזרים".
אחיך שהיה בן 3 וחצי זכה להכיר את אביך.
"לשנינו יש את הריק הזה, אבל אצלו הגוף עדיין זוכר והנפש זוכרת. זה סוג אחר של יתמות ושכול. אצלי זו חוויה של ריק, כאילו אתה בתוך רחם, בועה, ואתה לא יודע מה קורה. היום אני אבא לשני בנים ואני מבין שיתמות זה state of mind, זה שם תמיד, חלק בהוויה שלך. אבל מה אני עושה עם זה? פה אני מרגיש את האור ולכן אני פוגש הרבה ילדים ואומר להם שכל אחד צריך למצוא כוחות בדרך שלו, הדרך שלי זו יצירה. בתור ילד זה היה קשה אבל אמא שלי היתה מאוד נוכחת, קצת כמו אמא ואבא. אח שלי לקח את האחריות של אבא ונוצרה מערכת משפחתית תומכת אחרת שנותנת כוח, אבל זו לא התבנית הטבעית שהיתה צריכה להיות".
למשפחת השכול נוספו השנה מאות חיילים וקורבנות ויום הזיכרון מקבל משמעות אחרת עבור כולנו. "אני לא צריך טקסים משפחתיים, אני חי את הטקס הזה כל החיים. אנחנו היום במצב של שכול לאומי. הראש שלי כל הזמן עם החטופים, אנחנו קמים בבוקר לכביכול מצב נורמלי, אבל כמה עשרות קילומטר מפה נמקים אנשים בתוך המנהרות. כרגע כולנו בתוך זה והדבר הקשה הוא לראות שגרה. אנשים מדברים על ניצחון ויש שאומרים על איזה ניצחון אתם מדברים? אנחנו נישאר עם פצע גדול ופתוח ומדמם שכרגע לא מתחיל להגליד. כשהיינו ילדים אמרו לנו 'כשתהיו גדולים כבר לא יהיה צבא'. אנשים באמת האמינו בזה. היום אתה מסתכל ושואל אם כשתהיה גדול בכלל תהיה מדינה. המצב מאוד מפחיד".
